מגזין

גיישה נויז

Geisha No הרעישו את האוזן בר לעיני קהל מצומצם ועדיין הצליחו להשאיר לאודי ניב טעם טוב. כתבה עם הרבה דיסטורשן ושמחה שמהולה בעצב

מאת אודי ניב. 10-09-2008

תגיות: אודי ניב, Geisha No

גיישה נויז

בפעם הקודמת שביקרתי באוזן הבר, היוזמה המאוד ברוכה של אימפריית האוזן השלישית, היה זה ערב הפתיחה הרשמי של המקום. מיטב להקות המוסיקה האלטרנטיבית המקומית לסוגיה כבדו את המקום בהופעה. גם המקום עצמו, כיאה לבר הופעות המשתייך לסצנה זו, היה דחוס ומלא עד אפס מקום ואפוף בריחות של עשן סיגריות ובירות שנשפכו לכל עבר. לאירוע ההוא הגעתי באיחור אופנתי וגיליתי שפספסתי לא פחות משתי הופעות. כבוד (!), יש בר הופעות חדש בעיר ולא רק זה, הוא מתחיל את ההופעות שלו בזמן!

אז זהו, שלא!  

ההופעה של גיישה נו אמש החלה באיחור מוגזם של קצת פחות משעתיים כשהשעון הדיגיטלי כבר מזמן עבר את שעת האיפוס שלו. במקום נשארו כעשרים אנשים. קשה לי לשים את האצבע על המפסיד הגדול באמת; על הקהל שנשאר בבית ומפסיד הופעה משובחת או על להקה משובחת שמפסידה קהל. יתרה מכך קשה לי לכוון את אותה האצבע בכדי למצוא את האשמים בתופעה. כך או כך, בליל אמש עלו גיישה נו על בימת האוזן בר בכדי לגרום להרבה דיסטורשיין ולא מעט צעקות להישמע הכי הגיוניים שיש.

הגיישות פתחו את ההופעה עם Big Shirts. דני אברג'יל (גיטרה, שירה), ירון מלול (בס, שירה) וחגי שלזינגר (תופים) הוציאו את הכול כבר מהשיר הראשון. הצעקות מהבטן, תנודות הראש וגלגולי העיניים ניסו (והצליחו) לחפות על העובדה שהמקום כמעט ריק. ובכלל, נראה שהטריו הרצחני הזה צמא לקהל אבל יכול להסתדר מצוין גם כשהמצב שונה. הגיישות (וזה בהחלט ראוי להערכה) ניגנו צעקו ובעטו רוק אלטרנטיבי מקופסאות המגברים כמו ניצבו אל מול המון מריע.Kitchen היה השיר השלישי במופע והראשון מתוך שניים שנוגנו מאלבום הבוכרה שלהם Idle Words, שיצא לפני כשנה וחצי. העובדה שרק שני שירים מכלל ההופעה נלקחו מאלבומם הראשון והיחיד (ועוד שיר אחד שניתן לשמיעה במיי ספייס) תרמה למסקנתי שבמקרה של להקה כמו גיישה נו לא מדובר בשיר מוכר, סאונד קליט או קהל המוני אלא מדובר בלהקה שיכולה על ידי שלושה חברים לגרום (אפילו) לעשרים אנשים להרגיש שהם באו לראות הופעה רוק רועשת וטובה. מעט הקהל שנכח לא הכיר את השירים ומילותיהם אבל היה זה לא מנע מרובו למחוא כף ולפרגן בסיומו של כל שיר ממש כמו היה זה השיר שחיכו לו. ואם במחיאות כפיים עסקינן זהו הזמן להזכיר שוב את שמו של שלזינגר. הבחור כל כך מהיר שנדמה שהוא יכול להספיק למחוא את הכפיים כעצמו תוך כדי תיפוף. שלזינגר מכה במערכת התופים שלו באומנות שלא ניתן לראות בכל יום.

אברג'יל מכריז על שיר אחרון ומישהי מהקהל צועקת "oblivious". "הוא מת וקבור אצלי מתחת לשטיח" עונה לה אברגי'ל ומסיים בשיר חדש נוסף בשם "can't remember". נדמה היה שלרוב המוחלט זה לא שינה כיוון שהוא לא הכיר את אך אחד מהשניים, אבל המעט שכן הכירו את הלהקה יכלו בהחלט להתענג על עוד כמה שירים מוכרים מהאלבום המשובח והמומלץ שלהם idle words (שגם היה אגב השיר השני שנוגן מתוכו).

מצערת אותי העובדה שלהקה מוכרת ונחשבת יחסית כמו גיישה נו לא מצליחה להביא אנשים להופעה. בעיקר בשל העובדה שזוהי הפעם השנייה שאני עד לתופעה הזו בהופעות שלהם. שאלתי עצמי את השאלה "מהי הסיבה לכך"?. כפי שאני רואה את הדברים מדובר בעבודת הפקה ויחסי ציבור כושלים שכן את גיישה נו אין צורך להציג לאלו העוקבים אחר סצנת השוליים. גם לא לשכנעם שהם ראויים לו השקעת משאבים מעטים יחסית יכולים להביא את הלהקה למקום אחר ואולי אף משתלם יותר. ולראייה למרות כמות שלטי הרחובות האסטרונומית  שיש בעירנו, לא מצאתי אף לא שלט אחד המבשר לי על בואם של הגיישות לאוזן בר. גם לא בעמוד המיי ספייס שלהם. רק בלוח ההופעות של האוזן בר היה אפשר למצוא דיווח על כך.

המזל שלהם ושלנו כאחד שהגיישות לא מוותרים. גיישה נו עובדים בימים אלו על אלבום שני וממשיכים להופיע אחת לשבועיים בימי שלישי במגרש הביתי שלהם-האוזן. כולי תקווה שהתעוזה המוסיקלית שלהם יחד עם עבודה נכונה והתמדה יביאו אותם למקום אליו הם ראויים, ולנו את ההופעה מלאת הקהל והאנרגיות שיכולה לספק לנו להקה כמו גיישה נו.

גיישה נו , האוזן בר 9.9. צילום: Grebulon.

לקליפ Kitchen של Geisha No

תגובות