מגזין

בסוף יבוא הגול

מה כבר יכול להשתבש כשמשלבים בין קולנוע, כדורגל ונשים ברזילאיות? ירון זהבי חזר מההקרנה של "1958, השנה בה העולם גילה את ברזיל"

מאת אסף פרידמן. 27-08-2008

תגיות: קולנוע, כדורגל

בסוף יבוא הגול

סרטו של הבמאי ז`וזה קרלוס אסבג, "1958, השנה בה העולם גילה את ברזיל" עוסק, למי שלא הבין מהכותרת שלו, בזכייתה ההיסטורית של נבחרת ברזיל בגביע העולם בכדורגל בשנת 1958. הסרט מוקרן במסגרת פסטיבל קולנוע ברזילאי המתקיים במהלך חודש אוגוסט בסינמטקים של תל אביב, חיפה, ירושלים ושדרות.

לסרט הזה הייתה את נקודת הפתיחה הטובה ביותר. על פניו זוהי סינרגיה מושלמת בין קולנוע, לעניות דעתי המדיום האולטימטיבי, הטומן בחובו את כל הדרוש בשביל להפוך סיפור טוב לסיפור מעולה, סוחף ומרגש. לבין כדורגל, אותו חיידק תשוקה שדבק בך בעודך עולל צעיר ומסרב להרפות, לא משנה כמה מנות של רציונאליות הזריקו בך. ולחגיגת הטוסטסטרון  הפסדו-אינטלקטואלית הזו תוסיפו ארבע נשים ברזילאיות בנות הגילאים עשרים לארבעים, שיושבות לידך ותבינו שמכאן קשה מאוד להחמיץ.

אלא שכמו רוני רוזנטל בשעתו, הסרט הזה הוא החמצה מול שער ריק. הוא מציג קטעי ארכיון של טורניר הגמר שנערך בשבדיה ובמקביל ראיונות עם כוכבי הנבחרת הגדולה ההיא. אלא שהסרט מאוד חד מימדי ומלבד תיאור מילולי של מעללי הנבחרת במגרש אין בו דבר. הסרט נראה כמו מוצר שיכל לצאת בקלות מתוך מחלקת הספורט של הערוץ הראשון וככזה הוא חורג בהרבה מהזמן הדרוש לאסופת הילוכים חוזרים ותיאורים יבשים של טורניר כדורגל מלפני חמישים שנה. נקודות האור היחידות היו ראיונות עם שחקני נבחרת רוסיה, שהודחה על ידי ברזיל באותו טורניר, המלאים בהומור עצמי. נקודת אור גדולה אף יותר היוו ארבע הבנות שישבו לידי. העולות הלא חדשות האלו מברזיל כן הצליחו להתרגש ולהתרפק למראה קטעי הארכיון מאותו טורניר. לצחקק, להתרגש ואף למחוא כף למבצעי כדורגל מרשימים.

כאן מתבטא גם כישלונו של הסרט. חוסר היכולת להעביר אמוציות מחוויות כה גדולות וכלל אנושיות לאנשים שאינם בני הלאום הברזילאי היא פספוס. ההתעלמות המוחלטת מכל כך הרבה נושאים הסובבים את המשחק הזה מרדדת את הסרט ואת הנושא. איפה מאבקי הגזעים בין שחורים ללבנים בברזיל ומהי תרומתו של הכדורגל, אם בכלל, לכך ? מה בדבר הרקע הפוליטי והתקופה הסוערת שהביאה לעליית החונטה הצבאית לשלטון בברזיל שנים ספורות לאחר מכן ? הכדורגל שהיה אז כמו היום חלק מעסקנות פוליטית, היווה תמונת מראה גם לתהליכים האלו. בשביל הילוכים חוזרים, כאמור, לא צריך יותר ממשה גרטל.

גם בתוך עולם הכדורגל הסרט מצליח לפספס, כאילו היה שחקן נבחרת ישראל במשחק מכריע נגד לטביה. לא יכול להיות שסרט כזה לא יכלול ראיון עם פלה, הילד המדהים שהתגלה לעולם בהיותו בן 17 בלבד באותו טורניר ממש. ויותר מכך, מעבר להתעסקות דלה בכמה מבצעים של גארינצ'ה, "הציפור", לא התעסקו כלל בדמותו הצבעונית. האיש שהיה ההפך הגמור מנער הפוסטר פלה, שחקן כדורגל מבריק שמאז ילדותו צלע ברגלו הימנית ושלט בכדור כמו שאף אחד אחר עד אז ומאז לא שלט. שחקן שהיה גאון על המגרש ושכמעט הודח מנבחרת ברזיל, בשעה שנערכו לשחקנים בדיקות I.Q בהם נמצא כי הוא בעל אינטליגנציה של ילד מפגר. בן אדם שהשליך את כל הונו על הטיפה המרה, נישא לעשרות נשים ולבסוף מת בגפו. הביוגרפיה הזו לבדה יכולה לפרנס עשרות סרטים, אלא שאף פרט ממנה לא היה חלק מהסרט הנ"ל.

הקולנוע הברזילאי תפס לו נישה הולכת וגדלה בישראל בזכות סרטים כמו: "תחנה מרכזית ברזיל" ו-"עיר האלוהים". פסטיבל הקולנוע הברזילאי הינו יוזמה נפלאה שנותנת במה לתרבות של מדינה שהלוואי והיה לה חלק נכבד יותר במפת התרבות והפוליטיקה העולמית. ברזיל היא מדינה עשירה עם היצע גדול יותר מקרנבל בערוץ האופנה. יש לה פוליטיקה מרתקת שבראשה עומד מנהיג פועלים מבריק בן למשפחת פועלים (כמה דמוקרטיות מערביות יכולות להתגאות בכך ?), יש לה תרבות עשירה, בעלת צבעים עזים וחיים, ויש לה תפיסת עולם שמחה ואמיתית שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנה. מכאן שלמרות החמצות מסמרות שיער דוגמת הסרט המדובר, אני נשאר נאמן ויודע שבברזיל כמו בברזיל בסוף יבוא הגול.

תגובות