מגזין

מעוף הסכין

זה בלתי נמנע. בכל מקום שתקראו על בריאן סקארי אתם תבחינו בשמות של אמנים וז’אנרים שכביכול קשורים למוזיקה של ההרכב שלו. אסף רפפורט מספר על אלבומו האחרון: Flight of the Knife

מאת קול הקמפוס. 24-08-2008
מעוף הסכין

מאת: אסף רפפורט

אחד ההרכבים הלא מאוזכרים השנה, ושלא בצדק, הוא בריאן סקארי ולהקתו The Shredding Tears. קשה למצוא אייטמים אודותיהם או ביקורות על אלבומם, ומגזיני המוזיקה הפופולאריים בעיתונות ובאינטרנט אפילו לא מציינים אותם. מה שמותיר את בלוגי המוזיקה ותוכניות אינטרנט מעט יותר נידחות שנאלצות להשאיר את בריאן סקארי בשוליים של השוליים.

מה שכן, ולא יעזור לכם כאן כלום- מהרגע שבו תתחילו לקרוא על בריאן סקארי אתם תבחינו בשמות של אמנים וז'אנרים שכביכול קשורים למוזיקה של ההרכב שלו. אז בואו נסיים עם החלק הזה מהר כדי שאעבור לדבר על המוזיקה. הנה חלק מהשמות שנתקלתי בהם כשחקרתי אודות בריאן סקארי: פופ-פסיכדלי, דיוויד בואי, רוק קברטי, פיירי פרנסס, "קווין", "אלקטריק לייט אורקסטרה", סטיבן שפילברג, פרוגרסיב, "הביטלס" ועוד.

הלאה.

האלבום שהוציאו בריאן והדמעות לפני כמה חודשים נקרא Flight of the Knife והוא אחד הבולטים ששמעתי בשנה האחרונה. כשאני מפרק את זה לגורמים, הוא גם האלבום הכי כייפי ששמעתי אי פעם וניסיתי למצוא לו מתחרים. בריאן הוא מוזיקאי מוכשר כל כך (את האלבום הקודם שלו הוא כתב, הלחין, ניגן (פרט לתופים) והפיק בעצמו- אנחנו נגיע לזה בהמשך), ומעבר לכך הוא ניחן בחוש דיוק, תיאטרליות, יצירתיות ונקודת איזון מושלמת בין השפיות לחוסר השפיות. מדובר באלבום נושא שמתחיל ומסתיים עם שיר אחד Flight of the Knife, בשתי גרסאות שונות: בסגנון הפרולוג והאפילוג - שמתארים את סיפורה של The Knife, שהיא The greatest flying machine ever to sail the skyבאתר המושקע שהרימו לכבוד האלבום, כל שיר מתוכו מקבל הסבר קצר.

ומה יש באלבום? הריר שלי נוזל רק מלחשוב על השירים שיש בו, אבל לצערי זה לא תיאור שישכנע אתכם להקשיב. האלבום נפתח בדרמטיות עם שיר אפי בעל אינטרו מרהיב שיותר מהכל מעלה לי בראש תמונת פתיחה למחזמר עתידני. חיש מהר אנו נתקלים בפניה חדה ועוברים מברודוויי אל מחוזות קצת יותר כבדים ורציניים אבל עוד לפני שמסיימים להגיד את המילה "פרוגרסיב", הקלידים, התיפוף והקול של בריאן משתנים והשיר עצמו מתחיל. אמנם השיר בעל מבנה ומקצב אשר משתנים לאורכו אבל הוא נותר אחיד ברמתו ונותן פתיחה מעולה עבור האלבום. גרסתו השנייה שמופיעה בסוף האלבום, מצליחה לתעתע גם היא, כאשר היא מתחילה אקוסטית ומסתיימת כמו חבטה של אלת בייסבול בפרצוף.

אגב, רק כדי שתבינו לאן נכנסתם, אני נותן לכם רשימה חלקית של שמות השירים באלבום - כולם נשמעים כמו סרט מדע בדיוני סוג ז' ו\או סרט פורנוגרפי עתיר תקציב: Venus Ambassador ,The Curious Disappearance of The Sky-Ship Thunder-Man ,The Zero Light ,La Madame on the Moon. תפסתם בערך? נמשיך.

לאורך כל 50 הדקות החמישייה מנגנת באטרף ולא משאירה אפילו דקה אחת משעממת. בריאן והדמעות דואגים להשאיר את המאזין עם האוזניים זקורות ומשתמשים בכל הכלים האפשריים כדי לעשות את זה- טוויסטים באמצע השיר, מחוות קטנות לאמנים מוכרים, שירה קורעת, עיוותי קולות ופזמונים שלוקחים כיוון שונה מהבתים, כשהכל במינון המדויק ולא נוצרת אצל המאזין הרגשה של "כל המוסיף גורע" או שהשירים מקושקשים מדי. המוזיקה שלהם היא "פיל-גוד" מזוקק, הנגינה עשירה ומלאה בכלים שיבואו אליכם בהפתעה; פתאום כינורות ותופים של תזמורת פילהרמונית ורגע אח"כ קטע סקסופון, וגם אם נראה שהכל מתוכנן ובנוי, התחושה היא שלא ניתן לצפות שום דבר. בנוסף לזה, כשניקר בי החשש שהלהקה היא להקת אולפן שלא מצליחה להישאר גדולה גם בהופעות, קיבלתי וואחד כאפה, כי הלהקה הזאת יודעת לתת שואו מטורף שלא היה מבייש אף להקה ותיקה ומוכרת. ובחיי שזו פעם אחרונה שאני נותן כזאת הצהרה בהסתמך על שום דבר חוץ מ-  YouTube.

אני לא אסקור את השירים באלבום, פשוט כי מורכב למצוא שירים בולטים באלבום הזה. מדובר באחד מהאלבומים הבודדים שפשוט לא הוכנסו אליו שירים מיותרים. להפך, כל רצועה בו עומדת בפני עצמה ושיר אחרי שיר האלבום נבנה להיות היצירה המוזיקלית המהנה שהוא. במקום, אני אקדיש את החלק האחרון בכתבה לאלבום הסולו של בריאן.

בשנת 2006, לפני שפגש את חברי להקתו העתידית, הוציא אדון סקארי (אין לי מושג איך קוראים לו באמת ולא הצלחתי לאתר באינטרנט את השם שלו- פרס למוצאים) את האלבום .The Shredding Tears נשמע מוכר, אני יודע. את האלבום הזה הזמנתי דרך אתר של דיסקים יד שנייה וקיבלתי אותו בשבוע שעבר. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא רשימת המשתתפים באלבום, זה היה בערך ככה: "בריאן סקארי: הכל חוץ מ- ג'רמי בלאק: תופים". הבן אדם אחראי על כתיבה, הלחנה, נגינה והפקה של אלבום רוק-פופ-פסיכלדי-וואטאבר באורך שעה ומשהו. אמנם באלבום הזה יש מעט שירים באמת טובים והוא רחוק מלהיות מהודק כמו האלבום שלו עם הדמעות, אבל כששמעתי אותו דרך הרמקולים של המערכת לא יכולתי לתפוס איך שני אנשים בלבד עומדים מאחורי כל זה.

בריאן סקארי של אלבום הסולו מלהק את עצמו לכל התפקידים הראשיים והופך ללהקה של בן אדם אחד. מבחינים בזה דרך הקלידים המופרעים שיש בכל שיר, בגיטרות השונות, בהפקה ובעיקר בקול המשתנה שלו שנשמע כמו הרכב עם יותר מסולן אחד. כששומעים את אלבומו הראשון רק אחרי האלבום עם הדמעות, קל להבין שהוא האיש העומד מאחורי Flight of   זthe Knife ושבזכותו האלבום מוצלח כל כך, אז עכשיו רק נשאר לקוות שאלבום כזה גם יקבל את ההכרה המגיעה לו בהקדם האפשרי.

אסף רפפורט, נולד ב-86 ומאז מעביר את ימיו בקיבוץ מתפורר בשפלת הארץ. כנראה יהיה האחרון לסגור את הגנרטור אחרי שכולם עוזבים, אבל עד אז מנסה להתנחם בצלילי המוזיקה, ושאר מחזות זמר. לאחרונה החל לעבוד על כתיבת ההספד האוטוביוגרפי שלו.

תגובות

  • XDmigFPAUUxKEjHbk

    Is that really all there is to it because that'd be flabbergstaing.

    Rangle, 03-10-2011 23:55