מגזין

מקלט קולנועי

סרטו החדש של אבי מוגרבי - Z32 שהוגדר כ- "טרגדיה תיעודית מוסיקלית", מלווה לוחם סיירת שהשתתף בביצוע פעולת נקם. לארה וולמן חזרה מהקרנת הבכורה

מאת לארה וולמן. 21-08-2008
מקלט קולנועי

מאת: לארה וולמן

יוצרי הסרט Z32 מגדירים אותו כ"טרגדיה תיעודית מוזיקלית".

הטרגדיה? לאחר הפיגוע בפברואר 2002 במחסום עין עריק, בו נהרגו שישה לוחמי חיל ההנדסה ניתנה פקודה בלתי חוקית בעליל ללוחמי סיירת יעל, להרוג שוטרים פלשתינאים שלא היו קשורים בשום דרך לתקרית במחסום בעין עריק. נקמת דם.

תיעודית? הסרט מלווה את אחד מלוחמי הסיירת שהשתתפו בביצוע פעולת הנקם. הלוחם לשעבר מרואיין על הכשרתו הצבאית שאמורה להסביר איך מייצרים מוטיבציה רצחנית. הלוחם מצולם במקום התקרית חמש שנים אחרי ומתעד את עצמו בשיחות עם חברתו, שנעה על הציר של רתיעה-קבלה של בן זוג עם דם על הידיים.

מוזיקלית? בין הסצנות בהן הלוחם לשעבר וחברתו מתעמתים עם הגדרות כמו "רוצח" ו- "מחילה", בסלונו של הבמאי, מתכנסת קבוצת נגנים המלווה את מוגרבי,  השר על לבטיו כבמאי וכאדם. ספק שר-ספק מקונן, מוגרבי פונה אל המצלמה במעין קברט מבולבל שהלחין נעם ענבר.

את הסרט Z32  יצר אבי מוגרבי לאחר שורת סרטים שדנים בכיבוש הישראלי ומתמקדים בעיקר באספקט הצבאי ובפעילות במחסומים . כך שזו אינה הפעם הראשונה בה מתעמת מוגרבי עם סוגיות הקשורות לזכויות אדם ופשעים מלחמתיים. אולם, בעוד שבסרטיו הקודמים הוא התלהם מאוד מול המצלמה, כמו למשל בסרטו "נקם אחת משתי עיני" בו הוא מחבר בין מיתוס מצדה וסיפור שמשון הגיבור ובין מציאות הכיבוש הישראלי בשטחים ומשתלח בקצינים בשלל ביטויים, בסרט הנוכחי הוא מעורב גם כן כדמות חיה מאוד. הוא אינו מתעמת ישירות עם מרואיינו ה"רוצח", אלא רותם את סלון ביתו לדיון תיאורטי ואמנותי יותר. ב-  Z32 אנו נחשפים יותר לנטיות הפילוסופיות והאמנותיות של מוגרבי מאשר למוגרבי פעיל המחסומים שסרב לשרת במילואים במלחמת לבנון וישב בכלא.

Z32, הוא סרט על חייל שטעה. ישנן סיבות וצידוקים לכך שהוא בחר "לא טוב" והם אכן מקבלים זמן מסך. אולם עיקרו של הסרט הוא עשיית הסרט עצמו, על גבול הארספואטיקה (יצירה שמטפלת בעשייה שלה עצמה, באמן ובעיצוב אמנותו). זה מה שהופך את הסרט למקורי יותר, ומייחד אותו מסרטים אחרים. מאחר וסרטים תיעודיים עם אג'נדה שמאלנית שהם עדויות של חיילים משלל מלחמות בני אור בבני חושך (מי זה מי?!) מופקים לא מעט בשנים האחרונות, הדגש ששם מוגרבי הוא על שאלות של מודעות למצלמה, שהיא דמות ראשית בפני עצמה בסרט, ועל שאלת חשיפת זהות מרואייניו.

אלו הן גם הנקודות החזקות בסרט. המודעות למצלמה מלווה את הסרט לכל אורכו. ממודעותו של מוגרבי שהיא מודעות כמעט מופרזת ומחושבת היטב, גם כאשר הוא מישיר מבט למצלמה וזו מראה אותו מטווח אפס מגולל את תכנית החומש של סרטו ומוטרד ממה בנו יחשוב עליו. וגם דרך המודעות של המרואיינים עצמם שלא "נחתכה" בעריכה. רגע יפה במיוחד בסרט היה כשהלוחם לשעבר חוזר לזירת הפשע בליווי מוגרבי, הולך על אדמת הטרשים ואומר לבמאי ספק בציניות ספק ברצינות: "סידרתי לך אחלה לונג שוט". יש פה מודעות והודאה, כמעט "גילוי נאות" לכך שגם דוקומנטרי הוא מבוים, מלאכותי ולא אובייקטיבי.

שאלת חשיפת זהות המרואיינים מלווה את הסרט גם במישור התוכני וגם במישור הוויזואלי. ברמת התוכן, עולה הבעיה המוסרית של "הסתרת רוצח". ניכר, שאת מוגרבי מאוד מסעירה המחשבה שהוא בסרטו שלו, מסתיר אדם שביצע מה שנחשב "פשעי מלחמה נגד האנושות". מאידך, הוא זקוק לאותו "רוצח" לשם סרטו. הדילמה המוסרית הזו לא נפתרת וכמוגרבי נשא דבריו בסיום ההקרנה, בלט לי מאוד שהוא לא הודה למרואיינים שלו. כל מה שהוא הצליח לגייס היה "הערכה לכך שהסכימו להשתתף בסרט."  

צרם לי מאוד שהוא הרעיף ששבחים ותודות רבות על העושים במלאכות הטכניות של ההפקה. כלומר, הרגישות של מוגרבי הייתה בעיקר נתונה לסרט עצמו, לעשייתו, וכמעט ולא לגיבוריו של הסרט. הדבר מתבטא גם בכך שלא הושם מספיק דגש על הדיאלוגים ועל אפיוני הדמויות שאינן מעניינות מספיק. הסרט מעלה כמעט תחושה של ניצול כלפי הלוחם לשעבר וחברתו. הם לא מובנים מספיק, ולא נחקרים לעומק.

במישור הוויזואלי ההסתרה מלווה את כל הסרט. הבמאי משתף אותנו בסצנת פתיחה קומית בלבטי ה"איך" להסתיר זהות בלי שזה יפגע באיכותו של הסרט ובהבעות הפנים. תחילה הוא מעלה אפשרות של הסתרה באמצעות גרב שתיחבש על הפנים, אך הפתרון חם ומסורבל. בהמשך הסרט נתוודע לטכניקות הסתרת זהות שבוצעו במלאכת מחשבת באמצעות אפקטים דיגיטליים שהופקדו עליהם משך תשעה חודשים אבי מוסל, ערן פלר ואיסי דקל.

סוגי טשטושי הזהות היו טשטוש רגיל, חשיפת חלק אחד בפני המרואיין כל פעם. חשיפת חלקים אחדים והסתרת אחרים, מסיכות שהושתלו על פני המצולמים כך שהם נראים כשחקנים מה שרק מדגיש את העשייה המלאכותית הדוקומנטרית ועיצוב פנים חלופיות. כל הטכניקות הללו יוצרות תחושה של דמויות, ותחושה פרסונאלית. כאילו נדמה לנו שאנחנו רואים אנשים אמיתיים, רגילים ובלתי מוסווים אך יש לנו את הידיעה התמידית שמערימים עלינו, שהם מוסתרים. שזה יכול להיות כל אחד שיושב בקהל.

שאלת הסתרת הזהות היא מעניינת, אולם ניכר שהדמויות והסיפור הקשה של הגיבור משרתים בעצם את הטכניקה. ברגעים ארוכים מהסרט תשומת הלב מוסחת מהראיון עצמו, מהפרטים והחוויות לעבר בהייה באפקטים הדיגיטליים. ניכר, שניתן היה להפיק הרבה יותר מעדותו של הלוחם. הוא אומר משפטים מאוד מטלטלים שאינם זוכים לטיפול מעמיק כמו פחד מנקמה או מחשיפה, מחשש שייעצר כשירצה לטוס ללונדון, ולא חרטה מצפונית של חלומות והזיות טורדניים.

מעניין לבחון את סרטו של מוגרבי בהשוואה לסרטו של ארי פולמן "ואלס עם באשיר". שני הסרטים התיעודיים הללו מטפלים בפשעי מלחמה שנעשו תחת אצטלת הצבא ופקודות לא חוקיות בעליל. שני הסרטים לא מתמקדים בפעולה הצבאית גרידא: Z32, מתמקד בעשייה שלו עצמו, בעוד "ואלס עם באשיר" תר אחרי הזיכרון ונלחם בהדחקה. שני הסרטים מסווים את גיבוריהם. "ואלס עם באשיר" עושה זאת דרך שימוש באנימציה ו- Z32 דרך אפקטים דיגיטליים. אך למרות ש"ואלס עם באשיר" הוא מצויר ולכאורה מלאכותי הרבה יותר מ- Z32, הוא גם מיטיב יותר להעביר רגשות ודימויים, כאב ובדידות גברית, תחושת אדרנלין ובלבול.

בעוד ארי פולמן באמת אהב את הגיבורים שלו, שאל את השאלות הנכונות וחשף אותם נפשית גם אם הסתיר אותם פיזית, ניכר כי אבי מוגרבי שכח את גיבורי הסרט וסיפורם הקשה ובעיקר התאהב בעשיית סרט רווי אפקטים וברגשותיו המעורבים שלו עצמו כמעניק "מקלט קולנועי" לרוצח.

  

תגובות