מגזין

פטריוטיזם מוזיקלי ליום העצמאות

קריאה נרגשת ליוצרים ישראליים לכתוב בעברית, לעזאזל! בתקווה שזו הפעם האחרונה שאני כותבת משהו שקשור איכשהו לפוליטיקה. איכס. מאת נעה כהן

מאת נעה כהן. 23-04-2007
פטריוטיזם מוזיקלי ליום העצמאות

על פי כללי הכתיבה הקלאסיים לטורי "משהו שעולה לי העצבים", אני אמורה לפתוח בהצהרה שלא הרבה דברים מעצבנים אותי, חוץ מהנושא המדובר. לצערי, זה לא נכון. מה שכן, אני באמת לא נוהגת לכתוב, בטח שלא על פוליטיקה, וגם לא רואה יותר מדי סרטים. אבל הפעם דווקא הושפעתי קשות מסרט, וספציפית, מהדרך בה הוא קושר בין פוליטיקה ומוזיקה. אני מדברת על " Live forever", סרט על עלייתו ונפילתו של הבריט-פופ, שמציג את הז'אנר כקולו של דור.

הימים היו ימי פוסט-תאצ'ר, האויר התמלא בניחוח אופטימי של התחלה חדשה ותחושה מהפכנית, ולהקות בריט-פופ לבלבו כמו שרק להקות בריטיות יכולות ללבלב. הן התנגדו לאמריקניזציה של התרבות הפופולרית הבריטית, לא האמינו בהמתקה והדחקה של חוליי החברה, ורצו לבטא את הקול הייחודי של הדור, רצוי בתוספת אותנטיות מעמד-פועלימית.

בתור חובבת בריט-פופ לשעבר (ימי התיכון העליזים) נהניתי מאוד לקבל את ההקשר הרחב של הז'אנר (שלא לדבר על לחיות מחדש את מלחמת המצעדים העקובה מדם בין בלר לאואזיס). אבל לא על זה רציתי לדבר, כי הסרט גרם לי לחשוב, ולא לראשונה, על מה שקורה כאן בארץ. קשה להיות אמן בלי למחות נגד משהו, ועל אחת כמה וכמה בארץ, כשלכל אחד קשה לקבל את המצב הנוכחי. גם אם אף אחד לא באמת חושב שכאמן יוצר יש לו תפקיד פוליטי, ולא מנסה באופן מודע לבטא את נטייתו הפוליטית באמצעות המוזיקה שלו, לא קשה לראות מגמות בולטות שמשקפות את "רוח התקופה". והרוח הזו נושבת בכיוון אחד - החוצה.

אנחנו אוהבים להתלונן על הפלקטיות של תרבות הכוכב-נולד, אבל לא מספקים לה שום תחליף. אנחנו בוכים על המיחזור המסורס של קלאסיקות ישראליות, אבל לא מנסים אפילו להנפיק קלאסיקות חדשות. אנחנו כואבים את השתלטות בוגרי רימון הבכייניים על האוזן הישראלית, אבל לא מציעים לה גאולה. ובעיקר, אנחנו מתעצלים ונכנעים. יכול להיות שזו רק הבולטות של סצינת האינדי הישראלית בקול הקמפוס ש"מעוורת" את אוזניי, אבל כרגע נדמה לי כאילו רוב היוצרים הצעירים בארץ כותבים באנגלית. ואני בטוחה שכבר קראתם ביקורות נוקבות על התופעה, וגיחכתם על הזקנים הטרחנים שלא מבינים שאי אפשר להסתדר עם הקשה-שפה הזאת, ועם הקהל המצומצם, ותחנות הרדיו הפלייליסטיות, ואין לאמנים ברירה אלא ללכת לחפש את מזלם בארצות נכר (רצוי בלי לצאת מהבית).

אבל רגע אחד - אם אלו הסיבות לפזילה הבינלאומית הזאת, אז מה בעצם מוביל את האמן העצמאי הישראלי? לדעתי, הוא פשוט רוצה לברוח. כמו כולנו. להוציא דרכון, אישור עבודה, חוזה בחברת תקליטים, משהו. להעמיד פנים שהוא לא מכאן, ואם אפשר גם שהוא בכלל לא מכיר אותנו. הבריחה הזאת היא סימפטום של היאוש ממצב המדינה, של מחאה שאפילו לא מנסה לסחוף אחריה את ההמונים.

פריחת הסינגר-סונגרייטרים הישראליים (ששוב, יתכן שניכרת רק באזור חיוג 106) רק מוכיחה עד כמה המגמה היא של נסיגה יחידנית -אל תוככי הנפש, וגם אל מחשכי תרבויות זרות, שמהוות בדרך כלל את מקורות ההשראה. ועם כמה שהמצב רע, ועם כמה שעוד יהיה יותר גרוע, הבריחה הזאת מפריעה לי. אפשר לומר שברמה הלאומית, בריחה מהארץ היא כניעה לכל ה"קמים עלינו לכלותינו" (והכוונה כאן היא לגורמים פנימיים וחיצוניים כאחד). כמובן שאפשר גם להחליט שזו מחאה אישית נגד השלטון המושחת וחסר ההחלטיות והיכולת שלנו. אבל אם כבר הרגשנו צורך להצדיק את עצמינו, אם כבר הערנו את אותו חלק רדום בהכרתנו שמתכנה "זהות לאומית", אז למה לא לקחת אחריות ולעשות עם זה משהו? באותה צורה, גם בריחה מוזיקלית היא כניעה - לפלייליסטים, לחברות התקליטים הגדולות, לכוכב-נולד, לרימוניסטים, ולכל מי שאנחנו יכולים להישמע יותר טוב ממנו, אם רק ננסה. ואם ננסה אולי נגלה שגם לנו יש קול ייחודי, וגם אותו אפשר להשמיע בשפת אימנו. אם לא ננסה, כמובן שנוכל לומר שזו מחאה אישית נגד התרבות המסחרית והריקנית שלנו. אבל אם התרבות המקומית כל כך מפריעה לנו, ותרבויות זרות כל כך קורצות לנו, למה שלא נלמד מהן, וננסה לגבש לנו זהות תרבותית ממש כאן, בלי לצאת מהבית?

תגובות

  • words

    sack of blood, 24-04-2007 10:13

  • זו היתממות

    החיפוש אחר הסיבות למה המיינסטרים כלכך דוחה אותנו היא היתממות. להגיד שאין דברים מספיק טובים אחרים בעברית זה פשוט קצת בורות. יש הרבה מאוד יוצרים מוכשרים ומוצלחים שכותבים היום גם בעברית ולא רק באנגלית. אני מזמין אותך להאזין בימי חמישי ללאון ובימי ראשון ל"גשם מקומי" בהגשתי ולהיווכח שיש גם המון מוזיקה טובה בעברית היום, שלא מקבלת את המקום הראוי לה מחוץ ל106.

    עופר רגב, 24-04-2007 23:06

  • יתכן ואנחנו לא מעוניינים במשהו אחר

    אם היה עניין בקלסיקות חדשות או ביוצרים חדשים מצד הציבור תחנה שמתנהלת כמו גלגל"צ היום - לא היתה מקבלת רייטינג. עצם זה שהציבור ברובו שומע תחנות שהם אינן 106 או 88 מעיד על כך שהציבור מעוניין בחרא שמגישים לו. בעצם ה"בכיינים" שמתלוננים אל מול תרבות כוכב נולד ובוגרי רימון הם המיעוט הקולני שאותו אנחנו "כל הזמן שומעים" ורוב רובו של הציבור דווקא מאוד מרוצה ממה שנותנים לו. אז מה הפלא שהמיעוט שמעוניין לעשות משהו שונה כותב באנגלית? רק כך הוא יוכל למצא קהל שהוא לא הקהל של 106

    me, 25-04-2007 04:18

  • בנסיון להבהיר

    שימו לב, לא טענתי שיוצרים אלטרנטיביים "צריכים" לכוון אל המיינסטרים גם לא אמרתי שאין דברים מספיק טובים בעברית, אלא שאין *מספיק* מהם - היחס בינם לבין הדברים הטובים באנגלית נראה לי מוגזם ומוטה לטובת האחרונים. פשוט עצוב לי שיש בארץ אלטרנטיבה שמהותה כלכלית נטו - וכך ישנם יוצרים שבמקביל להסתייגות מהמיינסטרים מחפשים קהלים גדולים יותר - או גרוע יותר מבחינתי, לשונית. זה הכל. יש גם הרבה כאלה שיוצרים אלטרנטיבה מקומית ראויה. אבל עליהם יותר קשה להתלונן. :)

    נעה, 25-04-2007 23:10

  • כמה נקודות למחשבה

    בסך הכל יש אנשים שקל להם יותר לכתוב שירים באנגלית. במשך הרבה שנים לא היתה בארץ בכלל אפשרות להתקדם עם מוזיקה באנגלית ואת מספר הלהקות ששרו באנגלית אפשר היה לספור על האצבעות. היום המצב הרבה יותר טוב, גם בזכות "אזור חיוג 106". כך שבסך הכל זו היתה תופעה שולית שגדלה - השוליים התרחבו, אבל זה עדיין שוליים. מי שכותב באנגלית לא מנסה לברוח או להתעלם מישראל, להפך, הוא רוצה להביא את העולם לכאן, לפתוח את הגבולות המוזיקליים החונקים של ישראל.

    עידו, 28-04-2007 01:49