מגזין

סגירת מעגל

מוריסי בהופעה הוא דרמה קווין במלוא מובן המילה, אקספרסיבי כריזמטי והוכיח כי מוקדם מידי להספיד אותו

מאת אסף בן-קרת. 31-07-2008

תגיות: Morrissey

סגירת מעגל

שתי שאלות ריחפו באוויר זמן רב בקרב כל מי שנכח בהופעתו של מוריסי בשלישי האחרון, שתי שאלות שהן בעצם אחת: "על איזה צד של המיטה יתעורר מוריסי בבוקר?" וכמובן "יהיה סמית'ס או לא יהיה?". נכון, קריירת הסולו שלו עומדת בזכות עצמה; תשעה אלבומים בקנה ואחד מתישהו בדרך, הערצה עיוורת, פרץ יצירתיות שהביא קאמבק מבורך ושני אלבומים בארבע השנים האחרונות, אבל אין ספק כי משאלת הלב האמיתית של מרבית הנוכחים היא תמיד לחזור ללהקה שכולנו אוהבים לאהוב, הלהקה שהפכה בין כל אחד ואחת מאיתנו הרבה יותר מפסקול אלא החיים עצמם.

היו הרבה חששות - הופעה טובה ולבבית ומרגשת, מלאת המנוני סמית'ס או לחלופין מוריסי זקן, מדושן, אפאטי, מנוכר וזורק זין, כזה שמבצע שירי סולו, לא כולם מוכרים או אהובים, סאונד גרוע, אורך לא מספק ותמורה בלתי הולמת למחיר הכרטיס המאוד לא זול.

החששות התבדו כבר בשלושת השירים הראשונים. לאחר רבע שעה של קליפים ישנים, שברי ראיונות ממנצ'סטר של שנות השישים, סצנות חתוכות מסרטים עתיקים ועלומים בשחור לבן עם פושע מסתורי העונה לשם מוריסי ויציאות משונות אך טיפוסיות למוריסי הוא עלה לבמה. לבי החסיר פעימה, ולאחר השתחוות קלה עם הלהקה הוא החל את The Last Of The Famous International Playboys המקסים ומיד לאחר מכן את Ask של הסמית'ס. הצרחות גברו, הקול רעד והקהל היה באקסטזה.

The First Of The Gang to Die מתוך אלבומו הקודם You're The Quarry היה הבא בתור והביא גם הוא הרבה מאוד אושר. מוריסי, לקול השאגות, הוריד בפעם הראשונה את חולצתו המיוזעת אל הקהל הצמא והמשיך לעוד 19 שירים נוספים.  סך הכל היו 2 שירים חדשים מהאלבום שייצא מתישהו בעתיד, קאבר אחד חביב לבאזקוקס, להיט אחד ענק מקריירת הסולו שהבטיח שלעולם לא יבצע ושבעה קטעים של הסמית'ס. המינון היה נכון ומדויק וההופעה הצליחה מספר פעמים להעיף אותי גבוה מעל הקהל החוגג ולהתרגש כמו ילד בן ארבע.

מוריסי הוא איש של הרבה הפכים. מצד אחד, הוא פרפורמר מצוין, דרמה קווין במלוא מובן המילה, אקספרסיבי ומוחצן, בעל הומור לא משובח אך כובש, כריזמטי ובלתי נשכח. מצד שני, פעמים רבות במהלך השירים תווי הפנים שלו מסגירים התנתקות מסביבתו המטה-פיזית, רצינות תהומית, מבוכה וייסורים בלתי מוסברים. אך מצבי הרוח המשתנים קמעה עדיין לא עומדים בניגוד לעובדה שקיבלנו גיבור ואגדה מוזיקלית כשהוא בכושר מלא ובמיטבו.

לא ברור מדוע כל כך מעט אנשים הגיעו, היה ברור כי פארק הירקון לא בא בחשבון, אך הייתי בטוח כי נזכה לראות את מוריסי תחת כיפת השמיים של גני התערוכה. גם בזה התבדה הקהל ימים ספורים לפני ההופעה. ביתן מספר 1 הפתיע לטובה בהופעה של איגי פופ והסטוג'ס ולא אכזב גם הפעם. הוא גדול ומרווח אך לא צפוף, המיזוג עבד במלוא העוצמה והסאונד היה אפילו מוצלח למדי (כנראה כל הופעה מחו"ל יכולה להתגבר בקלות על הפיאסקו הקיצי המכונה איאן בראון).

הלהקה שליוותה את ההופעה היתה טובה למדי, נגנים צעירים ברובם שלוקחים את המלודיה המדויקת של ג'וני מאר למקומות פחות מעודנים ומדויקים, אך מספקת היטב את הסחורה בביצועים רועמים, מהירים וחותכים. זה שירת את ההופעה במיוחד בשירים מאלבומי הסולו, במרבית קטעי הסמית'ס זה מעט הרס את המלודיה הבלתי נשכחת.

ארבעת קטעי השיא של המופע, נדושים ככל שיהיו, נתנו לערב הזה את הקיק שהפך את ההופעה לאחת מהאהובות עלי. הראשון שבהם הוא Everyday Is Like Sunday הרוטט והמרטיט, הרומנטי, המתוק והמריר שפרץ כל מחסום רגשי בגופי (לא שהיו הרבה כאלו מלכתחילה) והותיר את גרוני חרוך וחנוק. השני, שהוא בעצם האחרון בשירי ההופעה - There Is A Light That Never Goes Out שהיווה הדרן לא מתוכנן, צפוי אך מתבקש, אפקטיבי והורס וכן הגשמת חלום לשמוע את השיר הנצחי הזה בהופעה. רגע נוסף היה ביצוע גאוני ל-Please Please Please Let Me Get What I Want שהתעלה על כל הציפיות. אך כל אלו מתגמדים לעומת הצלילים הסוערים של פתיחת How Soon Is Now אשר הרעידו את הרצפה, חשמלו את הגוף, ניסרו את האוזן וחדרו ישר אל הלב. היו בביצוע הזה כל כך הרבה תשוקה וחום, שרק בשבילם לבד היה שווה לרכוש את הכרטיס.

חשבתי השבוע על הרבה מההופעות שהיו כאן לאחרונה ושעוד עתידות להגיע - דיפ פרפל, אריקה באדו, איגי פופ, איאן בראון, מייסי גריי, הברידרז, סייפרס היל, ניין אינץ' ניילס ואחרים - כולם שמות גדולים, כולם אומנים אהובים, לכולם קילומטראז' מכובד ורקורד עשיר - אך כולם, ללא יוצא מן הכלל, הרבה אחרי זריחתם באור יקרות בעולם המוזיקה. כפי שראינו, וככל הנראה עוד ניווכח בעתיד, רק חלק מהאומנים הללו עדיין רלוונטי. פעמים רבות אחרי כל האהבה וההצלחה, אנו הצופים נותרים רק עם זיכרון עמום של אהבה מוזיקלית שהייתה לנו בעבר ועדיין קיימת אך בעוצמות חלשות יותר ובעיקר געגוע.

מוריסי הצליח להתעלות על כל הציפיות האלו, להוכיח כי קולו עדיין קטיפתי ושמור, כי כל מילה וכל ניואנס בשיריו מעביר את המסר וחודר אל הראש והלב וכי מוקדם מידי היה להספיד אותו או את קריירת הסולו שלעולם לא תגיע לשיאיה של הסמית'ס. מבחינתי, צפייה בגיבור ילדות, נעורים ובגרות היא סגירת מעגל להרבה מהמוזיקה שליוותה את חיי בשלושים השנים האחרונות. הידיעה כי הוא לא הכזיב, אף לא לרגע, מביאה דמעות לעיניי.

מוריסי בת"א, ביתן אחד בגני התערוכה, 29.07.08

לאתר הרשמי של מוריסי

תגובות

  • מוריסי הענק

    ענק ומרגש ומחה דימעה כמה פעמים. מאמין לליריקה שלו. לא היה צריך כלום , היה שם הכול.

    pnina, 31-07-2008 23:16

  • MOZ

    כו, מוריסי הציל את החיים שלנו בשלב זה או אחר.. עדיין לא מעכלת שהייתי שם בכלל. היה שווה להיוולד.

    Cat, 01-08-2008 04:30

  • תודה על השיתוף בחוויה המרגשת הזו!

    עזרת לי להיות קצת שם (לא הייתי בהופעה.. אולי יום אחד :)) <וגם ראיתי בפליקס את ביצוע ההדרן וזה היה מרגש עד כדי צמרמורת>

    מאשה, 02-08-2008 01:16