מגזין

ג'מיל טוב לימנים

"לך לשלום ג'מיל" ספוג קלישאות אתנוצנטריות שהופכת אותו לסרט עם אלימות סתמית וזרה

מאת קול הקמפוס. 30-07-2008
ג'מיל טוב לימנים

מאת: לארה וולמן

ערב שבת, קולנוע לב בדיזנגוף סנטר. המתחם מלא עד אפס מקום (שילוב של חופשת הקיץ ושישה אולמות המקרינים במקביל), דוכני המזון המהיר(איך לא) גוזרים קופון, ועובדי הפופקורן עוד רגע קורסים. בעוד יתר האולמות מלאים להתפקע (שם מוקרן הסרט"האביר האפל", למשל), אולם ההקרנה של "לך לשלום ג'מיל", סרט הביכורים של  עומאר שרגאווי, נותר ריק למחצה. מי שכבר רכשו כרטיסים לסרט ניתנים לסיווג במבט חטוף: הקהל הוא "איכותי" (בעיקר בעיני עצמו), "פלצני"(בעיקר בעיני אחרים), "אשכנזי" (באופן אובייקטיבי), ואיך לא, "שמאלני". אולם מה שהסרט מציע לצופים הוא לא בדיוק חוויה שמאשררת את השמאלניות או את "יפי הנפש", לא משהו שאחמד טיבי היה מביא לאמא.

ג'מיל ומשפחתו חיים במעין "גטו" מוסלמי בדנמרק של היום. "לך לשלום ג'מיל" מגולל את מסע הבחירה ההרסנית של ג'מיל בנקמת דם על רקע הסכסוך השיעי-סוני. ג'מיל נקלע לעין הסכסוך כשנדרש להכריע האם לנקום את רצח אימו בידי שיעי או להבליג, כפי שנהג אביו לפני שנים על מנת להבטיח עתיד טוב יותר לילדו. הסרט מציג שתי ברירות קוטביות; נקמה ושפיכות דמים כלעומת ההבלגה והסובלנות,  והשלכות הבחירה מוצגות במלוא חומרתן.  

כמו שתי הברירות העומדות בפני הגיבור, ללא דרך שלישית מורכבת יותר, הסרט חוטא בפשטנות יתר ואף גרוע מכך, בגודש קלישאות אתנוצנטריות שעושות לסכסוך עוול. הבמאי נמנע דווקא מהמקומות המסוכנים יותר ,המרתקים, האפלים או המורכבים באמת שטומן בחובו סיפור המסגרת. ניכר ששרגאווי היה כל כך נחוש להעביר מסר פציפיסטי, או לחלופין להתרפק על בימוי סצנות מרדף ואלימות, עד שהוא שכח שיש לו דמויות בשר ודם בידיים, סיפור מורכב לספר, וקהל לגרום לו להזדהות.

התחושה ממנה יוצאים מהסרט היא של חוסר תכלית. המון אלימות קשה, יבשה, מצולמת בתקריבים ובהשאלה של טכניקות הקולנוע של "דוגמה 95", יש בסרט, ובהיעדר טיפול בנושאים כמו מהות הסכסוך ,רקע רב יותר על הדמויות, התנהלות הקהילה המוסלמית במדינה אירופית וקונפליקטים בין אישיים, נותרת האלימות הזו סתמית וזרה. כמעט פטישיסטית. הצופה המערבי מקבל כביכול הצצה לעולם אלים של נקמות דם על רקע דת וחש כאילו הוא צופה בגן חיות של אלימות "שלהם" שטמונה בגטו ושאין לה כל נגיעה לנו. הבמאי רוצה להפוך את הסכסוך הזה לחלק מסדר היום וזה מבורך. אך על מזבח ההנגשה של הסכסוך, מסורס העומק ואנחנו מקבלים סרט אלים בטעם רע. סרט שלא מן הנמנע שיפיל אותנו כישראלים למלכודת הגזענית של "אין עם מי לדבר" ו-"תראו עם מי יש לנו עסק".

 אחת הדרכים בהן נוקט הבמאי על מנת להפוך את העלילה לידידותית יותר למשתמש הוא סממנים אתניים שיגרו את בלוטות ה"אקזוטיות" וה"אותנטיות" של שופטי פסטיבלים לקולנוע זר. וכך סימני אוריינטליות מצולמים ללא הרף (חומוס, מכוניות פשע ,רקדניות בטן ועוד), אולם הם כל כך קלישאתיים עד שהם הופכים לעיקרויורים לכוונת הסרט ברגל. ג'מיל ומשפחתו נותרים אויבים בעינינו. לא נוצרת אבחנה בין הפלגים. כולם נדמים זרים,"ערבים", ולא מדובר בערביות מחמיאה במיוחד. בנקל הסרט יכול להיהפך לכתב הגנה של המערב שנלחם את מלחמת ה"אין ברירה" שלו בחיות הפרימיטיביות הללו. מוזר לי שהבמאי הוא דווקא חצי פלשתיני. אבל מה לא עושים כדי להתחבב על "האח הגדול"? 

לאתר הרשמי של הסרט

תגובות

  • ביקורת טובה מאוד

    גלעד, 01-08-2008 03:10

  • לא מסכים בכלל - הנימוק בפנים.

    אין לי טענות לגבי הכתיבה, הביקורת כתובה טוב וזכותך לא לאהוב את הסרט, אבל אני חושב שאת מחמיצה את הנקודה. אז נכון, עשה את הסרט חצי פלסטינאי, ביג פאקינג דיל. אני מתנצל מראש על הבוטות, אבל לדעתי חיפשת עומק במקום הלא נכון. העובדה שהסרט עוסק בערבים לא הופכת אותו בהכרח לסרט שיש בו תובנות עמוקות והוא גם לא מתיימר להיות כזה. מדובר סך הכל בסרט אקשן. כן, אקשן. כזה שמאפשר לצופה לחוות אסקפיזם מהנה במשך שעה וחצי שבמהלכה הוא צופה בכמה חבר'ה יורים אחד בשני סתם בשביל הפנאן. אז נכון, זה עדיין לא סרט קליל כמו אינדיאנה ג'ונס, אבל נסי להשוות אותו לסרטי אקשן אחרים ואני דיי בטוח שתופתעי לגלות שכשעורכים את ההשוואה בהתאם לז'אנר מגלים שמדובר בסרט בכלל לא רע, פשוט לא צריך לקחת אותו יותר מידי ברצינות. הבעיה היחידה שלנו, ואני מכליל את עצמי בתור אחד שסובל מאותה בעיה, היא שכשמחברים את הביטויים 'סרט בערבית' ו'פאן' נוצר אוקסימורון שאי אפשר, או יותר נכון, מאוד קשה, להתגבר עליו, בעיקר כשמצמידים לערבי באותה סיטואציה נשק. לי באופן אישי מתחשק אוטומתית לעלות על מדים ולפעול על תקן 'הקם להורגך, השכם להורגו' אבל מאחר ואני חושב שאין מקום בכלל לפוליטיקה כשצופים בסרטי אקשן, אני חייב להודות שברגע שהצלחתי להתגבר על המחסום הזה ולדעת שאני הולך לצפות בסרט אקשן בערבית (באותה מידה לקח לי הרבה זמן להתחיל לצפות באקשן צרפתי - שגם הוא משובח) - דיי נהניתי. את הדעות השמאלניות אתם יכולים להשאיר בבית, גם את הימניות - מדובר בהרבה אלימות, הרבה יריות ועל הדרך, אין מנוס להודות בזה - גם הרבה ערבית. מדובר בסרט שעושה את העבודה, למי שמחפש סרט אקשן שעונה לכל הגדרות הז'אנר - מדובר ביופי של יציאה.

    שיינברגר, 01-08-2008 07:11