מגזין

אחרון נערי השעשועים הבין לאומיים

סער גמזו מנסה להבין למה ההופעה הקרובה של מוריסי בארץ מרטיטה את בני מעיו וסומרת את שערות גופו

מאת סער גמזו. 27-07-2008

תגיות: Morrissey

אחרון נערי השעשועים הבין לאומיים

ניסיתי להתחיל את הטור הזה כמה וכמה פעמים. בכל פעם נכתבו בערך שתיים וחצי שורות כשרובן המכריע היו סופרלטיבים, מחמאות מוגזמות, דברי הלל והשתפכויות רגשניות שלי על מוריסי. זה כמעט בלתי נמנע בהתחשב במעמד המיתי (שלא לומר אלוהי) של מוריסי בעיני. בעוד יומיים הוא מגיע לכאן, מרחק הליכה מהבית, להופעה חד פעמית במסגרת הסיבוב שמקדם את אלבום האוסף החדש שלו. התרגשות? יותר כמו פאניקה. פאניקה ברחובות רמת גן.

למרות כמות ההופעות המתוכננת לקיץ הקרוב בישראל נדמה היה לרגעים שכמות הביטולים והדחיות עולה עליה. שמועות זדוניות וספינים זולים גרמו לחשוב שחיי התרבות התל אביביים בקיץ הקרוב יהיו דומים לאלה המתקיימים בערים אירופיות גדולות. אבל סופן של שמועות ידוע ובשוך הסערה האבק שוקע והתמונה האמיתית מתבהרת מול העיניים. הפעם במרכז התמונה עומד גבר נאה מאד בן חמישים, עם חזות מוקפדת ובלורית נצחית, גבר שבוודאי יכול לערער או לפחות לקרוא תיגר על יסודות הזהות המינית שלי. אבל מה בעצם הופך אותו לאחד המוזיקאים המועדפים עליי ובוודאי לחבר בשורה הראשונה של הכותבים המשפיעים עליי?

בראש ובראשונה החידה. מי זה בעצם מוריסי? מה הוא חושב על...? מה הוא מעדיף? במשך כמעט 30 שנה הוא נחשף על במות מול אלפי מצלמות ומיליוני מעריצים ועדיין מצליח לשמור המון מעצמו לעצמו. הוא ממעט מאד להתראיין וכשהוא עושה את זה המידע שהוא מוכן לנדב זעום מאד. קנאי לפרטיות שלו הוא מוכן לקדם את רעיונותיו הפוליטיים (בעיקר צמחונות וזכויות בעלי חיים אבל גם דאגה לאיכות השלטון וזכויות אדם) אבל לא לנדב אף פרט קטן על החיים שמחוץ לבמה. אף על פי שברור לחלוטין שמוריסי נמשך לבני מינו הוא מנסה, ובחלק מהמקרים כמעט מצליח, לזרוע בלבול וחוסר וודאות בעניין. כל מעריץ שבטוח שבעזרת המילים השנונות והציניות הוא מצליח לראות אל תוך נפשו של מוריסי משכנע את עצמו בלבד. היכולת הפיוטית המדהימה של מוריסי לספר סיפור מקושט בערפל כבד היא כנראה הכישרון העצום שלו. תמיד רב הנסתר על הגלוי ואנחנו, כחיה סקרנית חובבת צהוב, מנסים לרחרח שוב ושוב כדי לדלות עוד פרט קטן שישפוך אור מי שעומד מאחורי יצירות המופת המוזיקליות האלה.

חוץ מחידה יש גם שירה. הכוונה לא רק לשירה (singing) אלא לפואטיקה של מוריסי. משפטים שהוא כתב והם רבים מספור נכתבו על ידי תלמידים על שולחנות בית הספר, קועקעו על אינספור גופות, היוו מקור השראה לכותבים אחרים, שימשו כברכות/ מכתבי אהבה/ מכתמי שנאה והיו מקור לספקולציות פרשניות בלי סוף. לכל אחד מהמעריצים של מוריסי והסמיתס יש לפחות משפט אחד שהפך אותו לכזה. כל מי שפעם הרגיש דחוי, לא רצוי, לא מתאים או סתם מדוכדך יקשיב למילים של מוז וירגיש מקובל ורצוי (או לפחות קצת יותר מפויס). ואין אחד שלא הרגיש ככה לפחות פעם בחיים.

גם השירה מדהימה. עם קול ייחודי שיכול ללטף ולכשף באותו הזמן והגשה תיאטרלית מוריסי סוחף את הצופה לתוך החוויה. החותמת הווקאלית של מוריסי נשארה איתו לאורך כל הקריירה ויותר משהוא מתגאה בה, הוא דואג לשמור עליה מכל משמר. מבחינתו דלקת בגרון, צרידות או התקררות משולות לאסון קולוסאלי. תוסיפו לשירה המעולה שלו גם את הנוכחות הבימתית הכובשת והכריזמה המתפרצת שלו ותבינו למה ביום שלישי הקרוב אתם לא יכולים לעשות שום דבר אחר מאשר להיות בגני התערוכה ולחזות בפלא בעצמכם.

מאפיין מקסים אחר אצל מוריסי הוא מערכת היחסים המורכבת שהוא מנהל עם הממסד. כמי שייצא בגלוי ובבוטות נגד בית המלוכה הבריטי והממלכה כולה הוא עדיין מרגיש הכי בנוח להופיע בפני קהל אנגלי במנצ'סטר מכורתו הנצחית. למרות שהוא סולד מהתקשורת האנגלית הוא הסכים לייצג את אנגליה באירוויזיון (הוא פשוט לא היה מוכן לתחרות מקדימה ולכן הרעיון נגנז). למרות שהואשם בגזענות הוא פעיל באמנסטי אינטרנשיונל והיה קרוב להפיק הופעה נגד משטר האפארטהייד.

כל זה ועוד לא אמרנו מילה על הפה הגדול שלו. מי שאיחל למתופף של הסמיתס אחרי שתבע אותו למשפט על זכויות את כל הרע ביותר עד אחרון ימיו ומי שטען שכדורגל לא מעניין אותו אבל אם יבעטו בטוני בלייר זה ירתק אותו הוא כל חרצובות בלשונו. אפשר להתווכח אם מדובר בהתרסה כנה או בפרובוקציה אבל בטוח שאי אפשר להתעלם ממנו. הפלירטוט האינסופי שלו עם התקשורת, הקהל שלו, העיתונאים ואפילו עם שונאיו המושבעים משול בעיניי לעבודת אמנות מושלמת.

כמובן שלא הצלחתי לכתוב את הטור הזה בלי יותר מדי מחמאות. המילים הטובות שיש לי כדי לתאר את הבחור הזה ימלאו לבד טור של 700 מילה. אני מודה - אני מכור. ביום שלישי הקרוב גם אני אעמוד מול הבמה עם ברק או לחלוחית בעיניים, אשיר איתו כל מילה, אתרגש עד לנימי עצביי הרופפים ואבין (שוב ובפעם המי יודע כמה) שלעולם לא יהיה לי מספיק ממוריסי.

תגובות