מגזין

אנחנו, החיים

רוי אנדרסון השוודי (Songs from the Second Floor) מעורר למחשבה, צחוק ודמע בסרט הסוריאליסטי הקסום שלו: You, The Living

מאת ערן קידר. 27-07-2008
אנחנו, החיים

 

לכל אחד מאיתנו יש את הרגע הזה בחיים שבו אנחנו נעצרים שנייה, מביטים מסביבנו ופשוט לא מבינים מה הטעם. אנחנו לא חייבים להיות אובדניים בשביל מחשבה שכזו והיא לאו דווקא נופלת על יום מיוחד. זה יכול לקרות בכל רגע נתון, כשאנחנו יושבים על הספסל המטונף באוטובוס ומביטים על המין האנושי שבוהה אל האוויר הריק, או מקשקש את הבלי היום לתוך הטלפון הסלולארי. זה יכול לקרות כשאנחנו פוסעים ברחוב ורואים משהו שהיה פעם יצור אנושי וכל מה שנותר ממנו זה ה"יצור" - משהו חי ומת בו זמנית, בן אנוש כמונו שלא זכה להרבה חמלה מבורא עולם. אם בכלל יש בורא עולם, אם בכלל יש השגחה עליונה. ואולי אנחנו פשוט מתקיימים בתוך כאוס אבסורדי, ללא הכוונה, מרחפים בחלל של חוסר משמעות.

בסרטים שלו, מביט רוי אנדרסון השוודי במין האנושי מלמעלה. הוא מבליט את הפאתטיות הגדולה שלנו, את הרוע והקטנוניות, את הייאוש והשנאה, וגם את הפנטזיות הגרנדיוזיות שלנו, את התשוקה שלנו לאהבה, את הצורך שלנו להאמין במשהו גם כשנראה שאין יותר במה להאמין. אנדרסון לא מביא דרמות אישיות; הוא לא מייצר הזדהות עם גיבורים, אלא מנסה לגרום לנו לראות את התמונה כולה, מלמעלה, מהמקום שבו האנשים קטנים קטנים וחסרי חשיבות. סקוונס אחד בסרטו האחרון You, The Living, גרם לי לחשוב כמה מטופש להיאחז בכעסים שלנו, להגיב בעצבים, לדרוש מהסביבה יותר ממה שהיא מסוגלת לתת. אדם מגעיל במיוחד יושב אצל הספר ומתעלל בו. הספר רוצה לעזור, שואל שאלות ביחס לתספורת הרצויה. הקליינט עונה בציניות מתנשאת, זרועה רמיזות גזעניות ביחס למוצאו הערבי של הספר, שבסופו של דבר מרים את מכונת התספורת ועושה ללקוח שביל רחב באמצע הקרקפת. אותו לקוח שוצף וקוצף. הוא מביא לספר משטרה, שמהר מאוד מתפנה מהמקום כשהמזמין נכנס לטראנס של איומים, בעוד הספר המיואש מנסה להרגיע את הלקוח ומבטיח לו שישפץ לו את הראש ללא תשלום נוסף. בסצנה הבאה יושב הקליינט, עכשיו קירח לחלוטין, בישיבה אליה מיהר באותו הבוקר. הישיבה ננעלת עם התקף לב של בעל החברה, מה שמוביל לסצנת הלוויה. המוות פשוט הגיע ברגע הכי לא צפוי, נחת מהשמיים ללא הסברים, ללא סיבה נראית לעין. הפחד שלנו מהרגע הזה שבו לא נהייה עוד, ומהחיים בעידן המודרני נטול גן עדן, מעביר אותנו על דעתנו. אנחנו נלחמים מתוך חוש צדק פנימי שלא בהכרח תואם את הסביבה שבה אנחנו חיים, נלחמים בשיניים כדי להצדיק את הקיום שלנו עלי אדמות, כדי שאי אפשר יהיה לומר שלא היינו כאן בכלל ושהכל היה אשליה אחת גדולה (אולי אנחנו בכלל חיים בתוך המטריקס, בתוך המחשבות של עצמנו).

כל אחת מהדמויות מוצאת לעצמה דרך להתמודד עם האפרוריות הזו, עם הקטנות של הקיום שלה. אחת מתמסרת לטיפה המרה ולמניפולציות הרגשיות שהיא עושה על בעלה ועל חמותה; אחת מוצאת עניין ברוקיסט צעיר וחולמת על נישואין בסקוונס חלום מרהיב שבו דירתם הקטנה נעה על פני המרחבים כאילו הייתה קרון רכבת (סצנה ספקטקולרית למדי שמותירה את הצופה פעור פה מהערצה). מספר נגנים בתזמורת כלי נשיפה נאחזים במשלח ידם, הדבר היחיד שמצליח להפיג את הבדידות הנוראית שלהם. לאף אחת מהדמויות אין שם, כי רוי אנדרסון מעוניין באנונימיות שבה כל אחת מהדמויות יכולה להיות כל אחד מהצופים. כל סצנה בסרטו מצולמת בשוט אחד, בדרך כלל שוט רחב שחושף חללים מעוצבים לעילא, בהם הדמויות נעות בדיוק כוריאוגראפי, כמו בתיאטרון או כמו בחלום. בכלל, שפת החלום היא משהו שאנדרסון מאוד אוהב, שפה שבה רכש מהוקצעות ייחודית. חלק ניכר מהסצנות בסרטו מתאר חלומות שנעים בין סיוטים קפקאיים לפנטזיות רומנטיות. למרות זאת, גם סצנות שאמורות לתאר את המציאות, מאופיינות באלמנטים אבסורדיים, הומוריסטיים ותיאטרליים (מספר סצנות מכילות תכנים מוזיקליים משעשעים ביותר), מה שמטשטש בין שני התחומים ומעלה את ההכרה שאולי חיינו הם חלום אחד גדול, או לחלופין - חלום בלהות. You The Living הוא שילוב מבריק של טכניקה ברכטיאנית בתוך קומדיה אקזיסטנציאליסטית  בנוסח ז'אק טאטי, ורוי אנדרסון הוא ללא ספק הבמאי השוודי החשוב ביותר אחרי אינגמר ברגמן. יחד עם יוצרים כמו אולריך זיידל האוסטרי ופאולו סורנטינו האיטלקי, הוא מהווה את חוד החנית של הקולנוע האירופאי של זמננו.

תגובות