מגזין

המוות כמרקחה

כשסידני לומט תולה את השטן על חוטים ומצווה עליו לרקוד, התוצאה היא יצירה קולנועית מבריקה וטעונה רגשית בסרט Before The Devil Knows Your'e Dead

מאת אסף קפלן. 26-07-2008

תגיות: Before The Devil Knows Your'e Dead, סידני לומט

המוות כמרקחה

 

זה כבר זמן מה שסרטו האחרון של סידני לומט "Before The Devil Knows Your'e Dead", יושב לי טוב טוב בבטן, מתעכל, מתערבב ומשדר כל מיני ויברציות למוח ומשם לשאר הגוף. הסרט הזה, בניגוד לכמה סרטים מעולים אחרים שיצאו לא מכבר כמו 'סימנים של כבוד', 'זה ייגמר בדם' וכמובן 'ארץ קשוחה', נספג אחרת. הוא מניע את גלגלי החשיבה המוסריים שממשיכים להחליד וספק אם גלוני שמן או לחלופין זריקת טטנוס יצליחו להוציא אותנו מהמצב בו אנו שרויים.

דמיינו לעצמכם מצב שבו אתם מרוששים, נואשים, אולי אפילו מכורים לסמים, רודפים אחרי אושר בלתי מושג ומגרדים את הדולרים בדרכים לא דרכים. אתם תעשו כל דבר כדי לשרוד בלי לחשוב על התוצאות ובלי להתחשב בסביבה המטונפת שלכם. למרות שזה קורה באמריקה הנמאסת והבלתי נגמרת, שסידני לומט עושה את זה - זה מחלחל.

במרכז "Before The Devil Knows Your'e Dead", עומדים האחים פיליפ סימור הופמן ואית'ן הוק. הופמן, הבוגר וה"מצליח" עולה על דרך מהירה להשיג את החלום האמריקאי תוך כדי מעילה בכספי מקום עבודתו. אותה עבודה מסייעת לו להשיג את הסם שמשאיר אותו על הרגליים. בעודו מזריק ומסניף, האח הקטן נאבק בשלו תוך כדי פיגור בתשלומי המזונות ודפיקת אשתו של האח הגדול. בלי לתת יותר מדי פרטים, הופמן מכניס את הוק עמוק יותר לעסק המשפחתי, כשזה משכנע אותו לשדוד את חנות התכשיטים של אבא ואמא. בנקודה הזו סידני לומט פורש את הטרגדיה במהלך מבריק, מדלג לו בזמן אחורה קדימה והדמויות, יחד איתו, רוקדות סולו משובח.

לומט בן ה-84 שאחראי על יצירות קולנועיות כמו "12 המושבעים", "סרפיקו" ו"אחר צהריים של פורענות", מביים כאן סרט שהקצב שלו די איטי אך יחד עם זאת מרתק. יש בו ניחוח של קולנוע ישן וקצב ששומר מרחק מהקהל ולעיתים אף גורם לתחושת ניכור. הקשר עם הצופה מתבצע בצורה קולנועית מדויקת. סידני לומט מכוונן את הצופה וקושר אותו לעולמם של הדמויות, מתנגח במוסר האנושי שמאבד מערכו ככל שהעלילה מתפתחת, והבדיחה היא בסופו של דבר על כולנו.

"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה" - אבל לא במקרה שלנו. לומט מעמיד את ה"שטן" במרכז הסרט והוא בשלו, רוקד סביב מדורת הטרגדיה, ממטיר עלינו גשם של דם ודואג לכך שהמוסר המעוות יחדור לכולם ללא יוצא מהכלל. רעל הטרגדיה המונצחת, תלוי באופן ישיר בברית השוד של האחים ולאט לאט הוא מחלחל ונספג בדמם, הוויב האפל והכישלון המוסרי  מכניס לצופים אגרוף בבטן וגורם לעונג צרוף.

אותה אווירה אפלה שפוקדת אותנו בשלב מוקדם כ"כ בסרט מרחפת כאן מעל כולם ומדגישה את הסבל האישי ואת הנכות הרגשית של כל אחת מהדמויות. האח הגדול מוצא את ה"בית"בלופט סמים מהודר, שם הוא מקבל טיפול ישר לווריד מבחור הומוסקסואל. האח הקטן והמפוחד, שמדי פעם ניצוץ מוסר כזה או אחר מבליח ממנו, מזיין את אשת אחיו, מתאהב בה ולא יוצא מההלם כמעט לאורך כל הסרט. האבא - בניסיון נואש לאחות את הקשר הקרוע עם בנו הבכור, והאישה הקטנה שמפנטזת על ריו. כל העיוות הזה נשפך מהמצלמה ומהתסריט המבריק שעליו אמון קלי מסטרסון. פירוק הנרטיב הידוע שכבר לא מרגש או מפתיע יותר מידי עושה כאן עבודתו נאמנה ומשדר אותות טרגדיה יווניות שכנראה יתפזרו שהשטן יידע.

צפו בטרלייר של הסרט

תגובות

  • כתב(ה ) פנינה

    תענוג לקרוא, עושה חשק לראות (שוב..) :)

    סוייר, 29-07-2008 04:31