מגזין

לדעת לעשות צמות

"...בהתרחשויות הללו אתה מרגיש שלמדת בשעות ספורות, לעיתים מה שלא למדת בחודש..." סיפור קצר מאת מאור בוכניק

מאת מאור בוכניק. 15-07-2009
לדעת לעשות צמות

בסיומו של יום עבודה מתיש שהחל בשבע בבוקר, ליתר דיוק, לאחר 14 שעות עבודה רצופות מנהל העבודה פרש לביתו. יחד איתו שני העובדים הותיקים. עלי ועליו הוטל להישאר ולסיים את העבודה - עוד 4 שעות. כבר עשר בלילה. הצלבנו מבטים כחולקים את אותו הגורל. רצוצים ומותשים מעייפות ורעב. למרות זאת, במבטים היה ניצוץ. הסכמה שבשתיקה, לערב בלתי נשכח.

דקות לאחר שהרכבים של שאר החברים נסעו, התפזרנו אני והוא בריקוד מהיר בסדנא. כל אחד יודע את מקומו ותפקידו. מפנים ממרכז הסדנא חפצים ומכשולים, דיסק ג`אז בריפיט במערכת. יוצר ישראלי צעיר. בדרך כלל אני לא מציין שמות בסיפורים. חמש דקות וארבע עשרה שניות של קטע אינסטרומנטלי בשם "רממברינג". הפסנתר מרכך את הקרקע שהופכת לשמיכת פוך רכה.

החשמל מנותק. הפרוייקט שלנו לסיים את הרכבת התאורה, מלאכה מורכבת בגובה עשרה מטרים. ממקור מתח אחר, חיברנו את נורות הקוורץ, פרוז`קטורים בעממית. מיקמנו את כל נורות הקוורץ באקראיות, כפנסים המאירים את הבמה לפני ההצגה. הקוורצים פוזרו בחלל, וזרחו בחושך, מעוררים משחק מטורף של אור וצל, והכל בסדנא לעיצוב אירועים ובניית תפאורות. קשת של בדים צבעוניים, דמויות מעץ המטילות צלליות הזויות, כרזות סוריאליסטיות, המקום חי ונושם.

התחלנו את העבודה באווירה, שלמחרת קיבלה מייגרמן את השם "התרחשות". כן, ייגרמן. גבר צעיר מקסים, שאת העומק בעיניו מגלים בשנייה הראשונה. עלינו על המנוף ההידראולי, במטרה להתקין את התשתית והנורות החדשות בסדנא. אני וייגר משייטים בגובה עשרה מטרים מעל כל התפאורה המהפנטת. אני למד שבמהלך חיי יש אירועים, התרחשויות מסוימות, בהן הזמן מאבד משמעות, לא ניתן להבחין בין חמש דקות לבין שלוש שעות, וגם אין זה משנה. בהתרחשויות אלו, עם כל שאיפה ונשיפה אתה מרגיש בגופך גדל, מתעצם ותודעתך מתבגרת, לומדת, כאילו נזכרת במשהו ששכחת מזמן. כמו בניפוח זכוכית, בלון קטן, אט אט, עם כל נשיפה מגדיל את נפחו.

בהתרחשויות הללו, אתה מרגיש שלמדת בשעות ספורות, לעיתים מה שלא למדת בחודש. רגעים בהם הכל נעשה פשוט, ברור ומובן. הרגעים לא בהכרח שמחים או עליזים. יש בהם יופי אינסופי, קבלה מוחלטת, התמסרות לרגע. עולה גם העצב, גם הכאב, התקווה, ההודיה וההזדהות. חולקים את הרגע במשותף. הרגש שבסופו עולה על כולם היא האהבה. אז אתה אוהב את ייגר שחולק איתך את הרגע, אוהב את עצמך על היופי שבעולמך, ומעל הכל אוהב את הבורא על היופי שנתן לך.

מהר מאוד גם זרמה ביננו השיחה, מבלי יומרות או פילוסופיות, לגילויי לב הדדים. האהבה שלו, האהבה שלי. האהבה שלו ג'ינג'ית. הכירו שנה ואז הג'ינג'ית טסה לעבוד בארה"ב שנה במכירות. לאחרונה חזרה לארץ. עם עיניים שאומרות הכל, ייגרמן מתאר שהם פה ושם ביחד, מדי פעם מזדיינים. באותו הרגע בא לי פשוט לחבק אותו. בגבריות יפיפייה וכתפיים חסונות, נוצר ייגר את אהבתו בליבו. המשמעות של גבר מאוהב, מקבלת אצלי משמעות ועוצמה חזקה מתמיד. למרות שהם כבר אינם ביחד, ייגר חיזק אותי בעוצמתה האינסופית של האהבה. הגבר שמולי, לא מדחיק, לא מתבייש, לא נרתע ולא מנסה בכוח לשכוח. פשוט עדיין אוהב אותה, מכיל אותה, וחיי את חייו. עולמו מספיק גדול כדי לשמור לה פינה בליבו. אולי דווקא לשמור לעצמו חלק ממנה בליבו.

כששאלתי לדעתו, מתי הוא חושב להתחתן, הוא השיב לי בשאלה, מתי אני מתכוון שהוא רוצה ילדים. אני אוהב את ייגר. הג'ינג'ית עדיין יכולה לזכות ולהיות אם ילדיו. עיניו אמרו זאת ללא עוררין. במהלך העבודה נדרשנו לחבר כבלי חשמל. שתי קצוות כבל מגולפים. מכל גדם יוצאים מאות סיבי נחושת דקים, זהובים, כמו קבוצת שערות. כדי לחבר ביניהם יש לאחוז כל קבוצה בנפרד, ובעבודת אצבעות עדינה לשזור מהן צמות קטנות. את הצמות מחברים אחת לשנייה, וכך זורם ביניהן המתח, החשמל. כחלק מהעניין ש"התרחשויות" הן בעלות עוצמה, קיבל הדיאלוג ביני לבין ייגר משמעות קסומה, קוסמית. המשפטים הפכו לדו-משמעיים מבלי כל כוונה, שנינו מבינים זאת, והחיוך וההנאה רק גוברים. רוב חבריו כבר נשואים, סיפר. בהמשך לשאלה מקצועית בנוגע לכבלים, קיבלתי ממנו תשובה, שאת הפרשנות שלה חלקתי איתו. שאלתי על הצמות, והתבררה לשנינו המטאפורה. גבר צריך לדעת לעשות צמות. מין שלב בגבריות. לא לעצמו דווקא, אלא אולי, למישהי קטנטנה, שאולי ביום מן הימים תשב על ברכיו ושיערה סתור לאחר מקלחת, כששערות הנחושת הזהובות שלה יחכו למגע.

הערב תם, עליתי על האופנוע וחזרתי לדירה בת"א. עשרים דקות נסיעה, שתיים בלילה, קצת מטפטף ורוח חזקה. אבל הקור לא מצליח לחדור לתוכי. מאז הערב ההוא, יש לי את ההרגשה כי נשרה מעלי קליפה, אבל יותר חם לי מבפנים. ביודעין או שבחטף, אני קולע צמות, הפעם בלי קשר לכבלים. הפרטים הקטנים בהתנהלות היום-יומית בחיי, כאילו מכינים אותי לבאות. הכל מתברר כאינו מקרי. בגיל עשרים ושש, אני מגלה שגם בחיי, שלעיתים נראים אקראיים, חסרי סדר או מסלול מדויק, בעצירות ההתבוננות אחת לזמן מה, אני מבין שאני תמיד על המסלול. המסלול שלי.

באחד הערבים בסלון דירתי, ישבתי עם ייגרמן והמתולתלת. בטלוויזיה הופיעה פרסומת לפטריות וגינאליות. המתולתלת זזה על הספה במבוכה קלה, ייגר משך עוד מהג'וינט, ואני שאלתי את עצמי, איך ולמה לעזאזל אני יודע שזו פרסומת לאגיסטן. לפני שנתיים סביר להניח, שתת-המודע שלי לא היה טורח לזכור זאת. שוב, אולי כחלק מעיצוב המציאות שלי, אולי החיים מכינים אותי לרגע, בו יבעטו אותי באמצע הלילה לבית מרקחת, לקנות קוטל פטריות וגינאליות.

בלון הזכוכית שלי, קיבל כמה נשיפות בסוף אותו השבוע. המודעות שלי ניסתה לעכל את רצף התובנות השוטף על הגג בשנקין. שונטי, (שם במה שהיא שונאת) הרביצה בי את הסיפור של דודה שלה. בת חמישים וחמש ועדיין רווקה. וכמו ששונטי הסבירה, זה לא שהדודה בררנית מידי, פשוט יש לה מעט נפשות תאומות בעולם. לכל אחד יש כמות שונה של נפשות תאומות. כנראה שלה יש אולי חמש, אז לוקח לה יותר זמן להיתקל בהם. היא נתקלה באחד, נותרו ארבע בשבילה בעולם. כמו פסילות בטטריס.

בחישוב מהיר וטיפשי, יש לי כנראה קצת יותר מלדודה היקרה ואני בן עשרים ושש. אז אפשר להרביץ חופשי, חשבתי בקול. שונטי ענתה בכבדות והעבירה לי את הג'וינט, בנפשות תאומות לא מרביצים. אחי הקטן, מיקס, צלצל היום. שלושה חודשים בארץ, אחרי חצי שנה עבודה במובינג בניו-ג`רסי. המשפט השני שלו היה שנפרד מנפשו התאומה, מבת זוגתו בארבע השנים האחרונות. לא שאלתי יותר מדי, כי מיקס מגיע בסוף השבוע לבבילון, העיר הגדולה, ואני אוהב להסתכל בעיניים בשיחות שכאלה, בטח עם מיקס.

ההמשך מתמשך...

תגובות

  • גילוי נאות

    התוכן הנ"ל נכתב ועלה לאתר לפני למעלה משנתיים, ומאז ישב בבוידעם.

    מאור בוכניק, 15-07-2009 11:59

  • בנושא הנ"ל

    אני מכחה להמשך המתמשך... והנושא הנ"ל היה יפה

    אחת שאוהבת סיפורים, 03-05-2011 21:23

  • מחכה

    מחכה

    מחכה, 03-05-2011 21:24