מגזין

מלקוביץ' בארץ הקודש

ג'ון מלקוביץ' כיבד אותנו בפסטיבל הקולנוע ה-25 בירושלים רק חבל שהפסטיבל לא כיבד אותו. עם זאת חן הרלב וגבי דוידוביץ' הוקסמו ממנו

מאת חן הרלב. 24-07-2008
מלקוביץ' בארץ הקודש

בתקופה האחרונה אנחנו זוכים לביקורים של הרבה אמנים או יותר נכון, אנו זוכים להרבה פרסומים על ביקורם של אמנים ופחות נחיתות בפועל, עם זאת גון מלקוביץ'ביקר בארצנו והיה אורח הכבוד של פסטיבל הקולנוע ה-25 בירושלים שם השתתף בראיון אחד על אחד עם ברוך דרור (כן, כן ההוא מרמת אביב ג') בניסיון לבצע ראיון בפורמט התוכנית "סטודיו למשחק", כך לפחות תואר הראיון ע"י מארגני האירוע.

 

ג'ון מלקוביץ' הוא שחקן מהשורה הראשונה בתעשייה ההוליוודית. הוא שיחק לצדם של שחקנים כמו דסטין הופמן, מישל פייפר, ג'רארד דפרדייה ולצד בימאים גדולים כמו סטיבן שפילברג, קלינט איסטווד ורוברט בנטון. הוא היה מועמד לשני פרסי אוסקר, שלושה פרסי גולדן גלובס וזכה בפרס אמי אחד על תפקידו בסרט הטלוויזיה מותו של סוכן מכירות. מלקוביץ'השחקן היחיד ששמו הוא חלק משם של סרט ודמותו בסרט יחסים מסוכנים היתה אחד מהתפקידים הגדולים בקולנוע, לדעתי.

 

בתור צופה אדוק שלא הפסיד פרק אחד של התוכנית "סטודיו למשחק" האמריקאית וחש סימפתיה למלקוביץ' המילים: "ג'ון מלקוביץ'", "סטודיו למשחק" וישראל קסמו לי מאוד. נרגשים ומצפים נכנסו לסינמטק שניחן באווירת חו"ל, שפות זרות שנעמו לאוזנינו ותחושת עידון וריחוף שהזכירו לנו טיול במקום אחר בעולם. נכנסו אל האולם הקטן והאינטימי וציפינו לבואו של האמן. מנקודה זו ואילך הביזיון וה"חפיפניקיות" הישראלית החלה את המראתה לגובה כל כך גבוה עד שחששתי שמא נחצה את האטמוספרה ונצא אל החלל. על הבמה המתינו שני כסאות פלסטיק ללא ידיות, שולחן קטן ועליו מונחים מים מינרלים, שתי כוסות פלסטיק חד -פעמיות ושני מיקרופונים עם כבלים שהזכירו לנו את תקופת האייטיז. לא ציפיתי שאמן בסדר גודל כזה, שעל סט הוליוודי מקבל קרוון משלו ואת מיטב תענוגות העולם המערבי יקבל את זה גם כאן, אך בהחלט ציפיתי שאמן בסדר גודל כזה וארחיב ואומר שגם אמן בסדר גודל קטן יותר, יזכה לשבת במשך שעתיים על כסאות קצת יותר נורמאליים, על שולחנו יונחו שתי כוסות זכוכית ובפסטיבל ירושלים יבינו ששנות ה-80 הן פאסה וישתמשו במיקרופוני "Neck Mic" זעירים כמו שהשתמשו בכל תוכנית אירוח שהיא משנות ה-90 ומעלה. טיסה 972 החלה בהמראה.

 

הראיון, שערך השחקן ברוך דרור אשר משחק בהצגות רבות וברשותו גם בית ספר למשחק, התיימר להיות ברמת התוכנית "סטודיו למשחק", אולם הוא לא פרץ את גבולות הבינוניות, בעיקר בשל המראיין והתרגשותו הגדולה שניכרה בקולו ובשפת גופו שרק התעצמה כמו כדור שלג שגדל וגדל במהלך הראיון. בראיון הוקרנו קטעי סרטים בהם השתתף מלקוביץ', אשר היו באיכות ירודה וכנראה עקב הקרנתם מקלטות וידיאו. בדיוק באותה מגמת אייטיז כמו עם המיקרופונים, שבחלק מן הזמן לא עבדו.

 

אולי עקב הביזיון הגדול או אולי עקב שעמום, החליטו כמה ממשתתפי האירוע לעזוב את האולם בטרם סיומו, ביניהם גם "מר טלוויזיה" מר חיים יבין שלמרות שדאג לשבת במרחק של מטר ממלקוביץ' שכח את הערכים בבית, ואל מול פרצופו של האורח יצא מהאולם בטרם נגמר האירוע. מילא אם היה יושב בחלקו האחורי של האולם ובצורה חרישית היה "מתגנב" החוצה אך יבין, שהקים את הטלוויזיה הישראלית, כנראה החליט לקחת על עצמו את תפקיד עוזר הטייס בהמראתה של טיסה 972 לעבר החלל.

 

בנקודה זו, בה חן הרלב הוציא את כל הארס מגופו ונרדם על המיטה, גבי דוידוביץ' לקחה את המוטות והחליטה להתמקד ולבחון את הקסם של ג'ון מלקוביץ' - האיש והקומה. ה"קומה" תהיה נקודת הפתיחה הראשונה שאותה לא ניתן לפספס. כאשר מבחינים במלקוביץ', אשר בסרטיו נראה בעל קומה ממוצעת לחלוטין, כבר מרחוק ניתן לראות אדם בולט המתיישר כמעט מיד עם אגדת ה"ענק בגנו". כלפי חוץ הוא נראה גדול ומאיים וברגע הראשון בו ניתנת לו ההזדמנות וההקשבה מתגלה אדם עם עדינות ורגישות יתרה. מלקוביץ' נגלה לנו לראשונה ככה סתם בזמן ההמתנה לאותו הראיון, כאשר הוא הסתובב ברחבת הסינמטק כאילו גם הוא עצמו בא לאותו ראיון לא אופייני. לקראת הראיון הוא מתיישב בעדינות במקומו תוך שהוא נותן לברוך דרור לבצע את תפקידו בהכנת הרקע הנדרש לראיון העומד להתחיל. בתחילה זה נראה כאילו דרור ינסה "לחלוב" את מלקוביץ' בכל שאלה, אך עד מהרה הובן שמלקוביץ' עונה בהרחבה יתרה על כל שאלה ואף מותיר לנו נקודות למחשבה. בתחילת הראיון מלקוביץ' מיד מצחיק את הקהל ללא הפסקה תוך שהוא שובר את הקרח ומנדב מידע רב על זיכרונות ילדותו כאשר ברקע צחוק הקהל מתגבר עקב שנינותו הניכרת בחשיבה תחילה. בהיותו מצחיק הוא עדיין שומר על חזות רצינית ודיבור מונוטוני לאורך כל הדרך.

 

סיפוריו על עברו והתבגרותו מראים מיד כי זהו אדם המחובר מאוד לעבר, להווה ולתכנוני העתיד בחייו. אני לא יודעת אם זהו אחד מכישרונותיו הרבים עקב היותו שחקן, אך ניכר בצורה יוצאת מן הכלל כי זכרונו הוא משהו שלא ניתן לערער בו אף לא לרגע אחד. כל זיכרון אותו הוא בוחר לשתף מוצג כמעט מיד כתמונה נעה, אותה אפשר להריץ בראש ולדמיין את מלקוביץ' בכל תקופה שזו לא תהיה, משחק את דמותו בתסריטי חייו. אחת מאותן התמונות אותן הוא מתאר היא, שהוא גדל עם אח מאיים שדואג לחנכו בצורות המוכרות לכולנו כאחים קטנים או גדולים, כמו במקרה נתון זה כאלה החווים התעללות או כאלה המבצעים את אותה ההתעללות לאחינו הקטנים.

 

סיפור חייו נשמע ממוצע למדיי עם אנקדוטות קטנות שאכן גורמות לתהייה רבה על אותה הדמות הישובה בסוג של אצילות הזויה מולנו. מצד אחד מספר מלקוביץ' על התקפי זעם בלתי נשלטים בתקופת ילדותו כאשר הוא מרכך מכה זו בהלצה כי הקהל הראשון שצפה בו איי פעם היו בני משפחתו בזמן שהם נועלים אותו בחצר הבית וצופים מהצד לראות עד כמה ימתח את גבולות שיגעונו. או כאשר הוא נשאל מדוע לא המשיך בקריירת הספורט שהחל בימי הקולג' המהוללים והוא בתגובה טוען כי הוא לא רואה כל טעם בריצה כאשר מן העבר השני אין מישהו לרדוף אחריו. ואילו מצד שני, הוא משתף בפרטים המראים צניעות רבה מעורבת בחיבור עז לקרקע שלא ניתן היה לצפות מאדם משופשף ככמותו. מלקוביץ' טוען כי הוא מזדעזע מצלילי קולו כאשר הוא צריך לשמוע אותו ואין דבר הצורם לו יותר באוזניו מאשר אותו קול, ואני כמובן מוחה בכל תוקף כאשר אחד הדברים שדווקא יותר הקסימו אותי באותו אירוע הייתה דרך התגלגלות קולו והנעימות שאותו הקול השרה עלי בכל חלקי הראיון, אותו קול שמבחינתי דווקא מסמל את עצם היותו אדם עדין ורך אך גם קול המאשר לי סוג של טרוף מאחר ולדעתי דווקא בכל אותם התפקידים בהם הוא משחק את דמות הנבל הוא מצליח לעשות זאת בצורה כל כך שונה ומיוחדת עקב הסתירה הנוצרת מקולו. לאותו הקול מצטרפים אינסוף פרצופים שמצליחים להעביר כל תחושה אותה הוא מנסה להעביר לנו. שלא יהיה כל ספק הוא זה השולט בכל רגע ורגע בכיוון אליו הוא מנסה לפנות גם אם הדבר מוסתר בחיקויים של מכריו אותם הוא מצליח לעשות בכל מבטא שהוא וגם אם הוא פשוט לוקח את השאלה וגורם לשואל לתהות על פשרה עקב התשובה.

 

מלקוביץ' משדר כי הוא נמצא בשלב אחר בחייו, שלב רגוע יותר. הוא איננו רודף או נרדף אחרי אף אחד כבר וכל מה שהוא עושה כיום בחייו הוא מבחירה מלאה. הוא שם את דגשיו כיום דווקא על בימוי תיאטרון וטוען כי מבחינתו לשפה אין כל משמעות אלא כל העניין הוא כיצד מעבירים את אותו הדבר אותו רוצים להעביר. אני חייבת להודות שהתפעלתי רבות מגישתו המקצועית לגביי משחק כאשר הוא טען כי מבחינתו הוא כשחקן מבין ללא עוררין כי הוא חלק מצוות המבצעים בסרטים ולכן הוא מקבל על עצמו מראש את בקשות הבמאי ללא מקום לויכוחים, עם תוספת טאצ' אישית כמובן. כאשר הוא מביים הוא טוען שהוא נותן לשחקן העומד מולו את כל האופציות להוציא את תחושותיו מאחר ולדעתו רגע האמת מגיע כאשר מוסתים הווילונות וההצגה מתחילה, שום דבר אחר לפני זה כלל לא משנה. ואכן כמו השקפתו שלו, ברגע שנפתחו הוילונות והראיון התחיל כל הביזיון התגמד וג'ון הקסים אותנו,לא השחקן, האדם.

תגובות

  • תגובה

    כתבה מאוד מעניינת אהבתי בעיקר את החלק השני שלה שהתרכז בג'ון עצמו, לא הייתי באירוע עצמו, אבל גבי הביאה פרטים על הראיון ומה הלך שם כך שמי שלא היה יכול להרגיש את האווירה ואת ג'ון עצמו.

    אמיר, 25-07-2008 09:40