מגזין

אגם קפוא

ההופעה של רונה קינן בתמונע העלתה את הצורך ביבוא מיידי של אגם קפוא להשתכשך בו. מיכל חי מסיקה שהחיים הם די חרא, מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בהופעה

מאת מיכל חי. 23-07-2008

תגיות: רונה קינן

אגם קפוא

ימי ראשית הקיץ. האוויר עוצר ונדבק, מסתנן לכל נקבובית ואוטם אותה בערבוב של פיח "Made in רחוב המסגר". החדשות הולמות בכולנו. חילופי שבויים. חיים. מוות. כולנו זקוקים לאיזשהו זיכוך. לאיזשהו זיקוק. כולנו זקוקים למעט שקט. אין מועד מתאים מזה להופעה של רונה קינן.

עוצרים בפתח תיאטרון תמונע. תור ארוך ודביק, זורם כמו נהר של ג'לי ירוק, מהרחוב עד לקופות שבתוך התיאטרון. לא מעט אנשים ממתינים פה בשקט לתורם להיכנס. לחזות באחת ההופעות שהפכו לדי נדירות במרחב המטורף שלנו. תיאטרון תמונע גדוש. השולחנות מלאים ואנשים רבים עומדים ביניהם. אני ויתר בני המזל שלא הזדרזו להזמין מקום עומדים, נשענים על המדרגות, על הקיר. עיניים זרות מעבדות נתונים. מלצריות לוקחות הזמנות.

האורות כבים ורונה קינן עולה לבמה עם הרכב צנוע. קונטרבס, גיטרה וקלידים שבכמה מקרים מוחלפים בחצוצרה (אור ברקת, ערן וייץ ועדי רנט). פותחים בשיר ראשון - אגם קפוא. ואכן, אגם קפוא זה מה שכולנו צריכים כאן. נא להניח אותו ליד הבר אם אפשר.

הם מבצעים שיר אחרי שיר כמעט ללא אתנחתאות. לא מרבים במילים. אין כאן תופים, רק עיבודים שקטים, מינוריים. קינן בעלת הקול הענק והעיניים היפות, יושבת לה בטי שירט מעוטר זברות וזנב סוס בשיער. מביטה לכולנו בעיניים בביישנות. מבקשת קצת מיזוג אויר ומוחה את אגלי הזיעה שנקוו עקב תנאי הבמה החמים. היום הוא יום עצוב, היא אומרת, גם השירים עצובים.

מביטה סביבי. רבים בקהל מכירים את כל המילים בעל פה ושרים. דבר לא יפריע לנו. לא הלחות, גם לא סדרי הגשת המזון. החיכוך בין הקהל העומד למלצרים הוא ידוע מראש כמו באוטובוס שאזלו בו מזמן כל מקומות הישיבה. היום, אני מכירה לא רק את סדר השירים בהופעה, אלא גם יודעת מי קיבל טוסט ומי לעס אבטיח. יודעת גם שחשבון מגישים ללא רחמים, מיד כשמכריזים על השיר האחרון. בעצם, אולי בשביל זה יש הדרן.

ערן וייץ מלווה בגיטרה, מחדש ומוסיף עיבודים לשירים המוכרים משני האלבומים, מחליף מידי פעם גיטרה אקוסטית בחשמלית. מבצעים שיר ועוד אחד. משהו נשאר מעט מרוחק. לפעמים מרגישה קצת בסרט על הופעה ולא חלק ממנה. אולי זו בעצם אני. אולי המלצריות שנתקעו בי במקצב לא הרמוני במיוחד. אולי החום והלחות. אולי משהו יותר מזה- בין חברי ההרכב, דבר מה נראה לא ממש נינוח. אולי איזה רעידת אדמה.

למרות זאת יש כאן לא מעט רגעים מרגשים. הם שרים את  Blues in the night שיר הנחשב לקלאסיקה אמריקאית. השיר, היא אומרת, עובד לקראת הופעה הזויה שקיימו על נהר התמזה בלונדון לכבוד סיום המנדט הבריטי כאשר וייץ וקינן מחופשים בבגדים תקופתיים. יחד עם רונה קינן חלקו בו אלה פיצ'רלד, פרנק סינטרה ומי לא בעצם. מדהים עד כמה השיר נשמע בעצם שלה. שייך מאוד למרחב שבין 'עיניים זרות' ל'גלויה'.   

ההופעה מסתיימת במהירות. 14 שירים וקשה לעכל איך כבר הגענו להדרן. השיר השני בהדרן הוא 'מבול'. רונה מספרת על כך שבשיר הזה היא מקיפה  שני אסונות טבע. בגרסה המקורית של השיר באנגלית היא קראה לו בעצם earthquake, ובעברית הומר אסון הטבע למבול. התאורה נפלאה ומשלימה היטב את השירים. כך ב'מבול', טובעים במין תאורה סמיכה ואפלולית. וב'מעיין הזוהר' (באחד הביצועים הטובים והמטלטלים ששמעתי) עוברים מטביעה לטורקיז חי.  

ההופעה נסגרת עם Wait- השיר החותם את האלבום הראשון 'לנשום בספירה לאחור', שיר שמחזיר אותנו למציאות. בעיבוד מהפנט אני עוצרת לרגע את הנשימה (ולא סופרת לאחור), רק כדי לשמוע את מילות השיר של ה- Talking Heads, המצוטטות כאן "All I want is to breathe". התחושה היא כאילו ההופעה רק כרגע התחילה. חכי רגע, אל תלכי... בואו נמשיך את ההופעה. מחיאות הכפיים, כבר לא יחזירו להדרן שני, רק אולי יניעו קצת את האוויר. האורות נדלקים.

 אם בעצם כל מה שאנחנו רוצים זה לנשום, אז למה שלא נבוא כולנו להופעה וננשום ביחד.  לפני שהחום יעלה ויתגבר. רק נשב כאן, ונשמע דבר אחד או שניים על החיים ועל פשטות. נתהה על איך זה למרות כל האסונות אנחנו עדין נשארים. ואם כבר נשארים אז למה לא לראות איזה הופעה טובה. רונה קינן שחיכתה 7 שנים עד שהוציאה אלבום- אומרת לנו משהו על מקצועיות. היא לא מתחנחנת או מתחנפת או מענטזת לנו. היא אינה עוטה מחוכים ונצנצים. יש לה באמת מה לומר, והיא עושה את זה עם מוזיקה.

המסקנה האמתית בעצם היא שעצוב והחיים הם די חרא. מיליוני אנשים לבד. ואם כבר לבד אז שיהיה בהופעה.

צילום חיצוני: אסף לבני

עמוד ה-Myspace של רונה קינן

תגובות

  • תענוג של כתבה

    דנה, 28-07-2008 09:38