מגזין

פאנק לייב

ההרצאה על הספר "תת תרבות הפאנק - משמעותו של סגנון" הייתה יותר מעניינת מהספר. אלינור כרמי חזרה עם תובנות

מאת אלינור כרמי. 12-07-2008

תגיות: פאנק, ספרים, יואב קוטנר, מוטי רגב

פאנק לייב

ההרצאה שנערכה אמש בסינמטק תל אביב לכבוד הספר "תת-תרבות הפאנק משמעותו של סגנון", גרמה לי להצטער על כך שאין פורומים נוספים מעין אלה על תחום המוסיקה ותתי תרבויות. ההרצאה, שלמען האמת היתה מעניינת יותר מהספר עצמו, כללה את יואב קוטנר, פרופ' מוטי רגב, עודד היילנברונר (שחיבר הקדמה לספר) ועידן צבעוני מטעם הוצאת רסלינג שהוציאה את הספר. אמנם השיח גלש מתוכן הספר ונגרר לדיבור על הפאנק בישראל תוך צפייה בתיעודים טלוויזיונים ראשונים על התופעה בשנות השמונים, אך שפך נקודות אור מעניינות ובהחלט הרבה פחות פלצניות וטרחניות כפי שהבדיג' מציג בספר.

יואב קוטנר, אושיית רדיו ומוסיקה ותיקה בישראל, סיפר מתוך נקודת מבטו על ה-יענו תרבות פאנק שהייתה בארץ. עם נוכחות דומיננטית ומליצית סיפר קוטנר על מרתון הפאנק ששידר בגל"צ בסוף שנות השבעים, ועל ניפוח תרבות זו למרות שבמציאות היא כמעט ולא התרחשה. אני חייבת לציין שמכיוון שאני מוקפת בפנסיונרים רבים מתקופת הפינגווין ומימי הפאנק הראשוניים בישראל, אני שומעת גרסאות מעט אחרות בנוגע לקיומה של תרבות זו.

קוטנר ציין כי פקטור הצבא הוא דבר שהשפיע מאד על חוסר הסצינה בארץ, משום שאלה הם טווח הגילאים הפופולריים ביותר של משתפי תת תרבות זו. בנוסף, בזמנים עברו, ההשתמטות שכה אופיינית היום לא הייתה דבר נתפס והיתה נחלתם של עבריינים. קוטנר הציג קטעים של הופעות פאנק ראשוניות ואת רמי פרטיס מופיע אצל שוש עטרי ברדיו. היה משעשע לראות בחור עם סיכת ביטחון בפה שאומר ש'הנוער רוצה לשמוע משהו אחר מהורה!' (כשאלה האופציות דווקא מפליא איך הפאנק לא היה תופעה רחבה יותר). דבר נוסף שבלט בנוגע לתופעה בארץ הוא שבתקופת סוף שנות השבעים, השמונים ולמעשה עד עכשיו, כל מי שהוא קצת שונה (יענו פריקים על כל סוגיהם) זוכה לתגובות אגרסיביות ביותר מצד החברה ה"סולידרית הישראלית (בסגנון "אה, תראו אותו איזה כרבולת יש לו" ועד לתגובות שמשאירות סימנים).

הרצאתו של עודד היילנברונר בנוגע לגודל האמיתי כביכול של תופעת הפאנק היתה מעניינת אף היא. היילנברונר טען כי תופעת הפאנק למעשה התרחשה כמעט באופן בלעדי בלונדון והראה באמצעות הסרט (אשר נסמך ספרו הידוע של טוני ווילסון בעל אותו השם) "24 hour people" כיצד באחת ההופעות הראשונות של ה"סקס פיסטולס" במנצ'סטר נכחו באולם בערך 42 איש (מתוך 1,000 המקומות שהיו שם), ועל פי שמועות אפילו מספר מגוחך של 14! אולם נדמה לי לפעמים שאנשים נוטים לייחס או להרשות לעצמם לנתח תופעה או תרבות, לרוב מבלי שלמעשה נכחו שם, תוך הסתמכות על קטעי עיתונות, ספרות או טלוויזיה כשלמעשה התרבות אותה הם מנתחים, במקרה זה הפאנק, כלל לא הסתמכה או רצתה לקחת חלק במדיה המיינסטרימית. למעשה, מרבית חברי הפאנק ניסו לצאת מהתעשיה המיינסטרימית ויצרו כלי תקשורת אלטרנטיביים שלא בטוח שלרוב האנשים כולל היילנברונר קיימת גישה אליהם. אני לא מנסה להגיד האם מה שהוא אומר נכון או לא, אני רק אומרת שהאנשים היחידים שיכולים לצאת בהצהרות כאלה בצורה כל כך חד משמעית ואבסולוטית הם אנשים שהיו שם ממקור ראשון. כל השאר הן רק ספקולציות וצריכות להיאמר בצורה כזו.

אוכל להסביר זאת על פי הטראנס, נושא שקרוב יותר קרוב לליבי. הטראנס מועלם מהמדיה הישראלית מאז היוולדו; כמעט ולא תמצאו כתבות בנושא, אין ניתוחי אלבומים, ריאיונות וכדומה. גם כאשר ישנה התייחסות מצד תקשורת המיינסטרים היא שטחית ומתנשאת. האם זה אומר שתרבות הטראנס היא קטנה ושולית? תלוי את מי שואלים. אם נדבר על מספרים יבשים בלי לנסות להכניס פרשנות (למרות שזה קשה), מבחינת מכירת אלבומים, כמות האמנים, כמות המסיבות, כמות הלייבלים, מספר הופעות בחו"ל ומספר כתבות במגזינים בחו"ל, תעשיית הטראנס מובילה בהרבה מכפי שהיא מוצגת בתקשורת הישראלית ולמעשה מובילה בהשוואה לאמנים אחרים שמואדרים בעיתונות ובטלוויזיה. לכן ניתוח תרבות רק על פי הייצוגים שמופיעים בתקשורת המיינסטרימית, ולמעשה בלי נוכחות בזמן אמת, מפספסת ולעיתים אף יכולה לגרום לניתוח וקביעת עובדות מוטעה של גודל והיקף תופעה.

למרות זאת אהבתי את טענתו של היילנברונר שהוכחה במהלך הצפייה בקטע כי אותה הופעה ולמעשה הפאנק בכלליות השפיעה על אמנים רבים אחרים ונתנה השראה לז'אנרים אחרים כאשר באותה הופעה נכחו מי שיהיו לעתיד ניו אורדר ועוד כל מיני להקות שזכרוני הרעוע לא מצליח לדלות. היילנברונר הביא כאן למעשה נקודה מעניינת על יכולתן של תופעות חברתיות מחתרתיות להשפיע על התגלגלותם של תופעות חברתיות גדולות שהפכו לאחר מכן למיינסטרים.

בהמשך הערב עלה לדבר פרופ' רגב, שהוא בין החוקרים הרציניים והיחידים כמעט של תרבות הרוק, שכתב את "רוק:מוסיקה ותרבות" שיצא במסגרת סדרת הספרים "מה?דע!" ואף מרצה באוניברסיטה תל אביב והפתוחה בנושאי מוסיקה פופולארית ורוק. רגב דיבר מתוך נקודת מבט מעט יותר אקדמאית, אך שמחתי לשמוע לראשונה התייחסות מגדרית בנושא של הפאנק וכן היבטים מעמיקים יותר בנוגע לתרבות ולסגנון המוסיקאלי. מהבחינה המגדרית ציין רגב כי הפאנק למעשה איפשר לנשים להיות בקידמת הבמה, וליצור מבלי להיות מושא המבט הגבריים (Male Gaze). בנוסף, רגב ציין שעל פי דעתו הפאנק סימל את סגירת המעגל של מהפכניות הרוק שחתמו את 25 שנות פעילותו. הפאנק ניסה להתמרד ולצאת כנגד הרוק המתקדם המלודי והריחוק מהקהל שנוצר בעקבותיו. להקות כמו ג'נסיס וגדולים אחרים שיצרו את מושג הרוק סטאר עם המון אנשי צוות ומשאיות שמלווים אותם בכל הופעה. הפאנק ניסה לשבור את כל זה, בניסיון לחזור אל הקהל, עם יצירת שירים קצרים ופשוטים עם מעט אקורדים וללא מילים מתייפיפות ופילוסופיות של בלדות הרוק נוסח תקופת הסבנטיז. רגב טען שלמעשה מאז הפאנק הרוק לא יצר מהפכה. ישנם גלים של עליות ומורדות אך אף אחד לא הצליח להביא חדשנות ומהפכנות כפי שהפאנק הביא.

הסרט שהוקרן לאחר מכן "תרמית הרוק'נ'רול הגדולה" או בשמו באנגלית Sex Pistols: Great Rock 'n' Roll Swindle אותו ראיתי לראשונה היה פשוט מעולה. הרעיון, צורת ההצגה, המשחק, ושילוב האנימציה שהפליא אותי שנעשה לפני כמעט 30 שנה. הסרט, שהוא חצי דקומנטרי חצי בדיוני (אולי למעשה זה המוקומנטרי הראשון?!) עוקב אחר האופן בו מלקולם מקלארן נקט בכדי לשווק את להקת "הסקס פיסטולס" והפאנק שגרמו להצלחתם ולגריפת כסף רב. בתור מישהי שעובדת ביחסי ציבור, הסרט הזה ללא ספק גילה צדדים מעניינים בתעשיית המוסיקה ובצעדים מקוריים ומעניינים שאפשר לנקוט בכדי לגרום לתופעה ולהצלחה של להקה.

בין ההמלצות שמקלארן ייעץ היו להופיע במקומות שלא היו בהן הופעות רוק קודם לכן על מנת ליצור בידול מסצינת הרוק; כך הם הופיעו במועדוני סטריפטיז ותצוגות אופנה תוך כדי שהוא מייעץ להשתיל שם מעריצים שיעשו בעיות ויגרמו להדים בעיתונות לאחר מכן. עוד הוא המליץ ליצור פער בין הדורות, כלומר להדגיש את הריחוק בין הדור הצעיר למבוגר, להפיץ שמועות ולהבריז מהופעות שנקבעו על מנת ליצור באזז תקשורתי. מקלארן למעשה מראה בכך יכולת מדהימה בניסיון לבצע מניפולציות תקשורתיות על פי גישת ה- Any publicity is good publicity במיוחד בז'אנר הפאנק שרוצה להתצטייר כילד הרע של תעשיית המוזיקה. בנוסף מייעץ מקלארן כיצד לשטות בלייבלים הגדולים על מנת לסחוט מהם כמה שיותר כסף על להקה שלמעשה לא ממש יודעת לנגן ולא כל כך מוכשרת: לשחק אותה קשה להשגה ולגרום להם לחשוב שהם עושים את עסקת חייהם, כולל חתימת ההסכם שיש לדחות עד לרגע האחרון, מול העיתונות במקום אסטרטגי ובולט כדי לגרום ללייבלים להתקוטט ביניהם על המחיר כאשר המנצח מי שמציע את המחיר הרב ביותר, כמובן.

עוד ממליץ מלקרן להשתדל להמעיט בהופעות וצילום של הופעות עד כמה שניתן על מנת שלא יוכלו להבין שהלהקה בעצם לא ממש מוכשרת, והכי חשוב זה ליצור באזז. כך מראים בכל פעם קופה רושמת שבה ה"סקס פיסטולס" מקבלים עיסקאות גדולות מחברות תקליטים ענקיות כמו Virgin ,EMI ,A&M ועוד. אפילו רואים את מקלארן ואיזה עוזרת כותבים מכתבים נזעמים לעיתונים על כך שהם שמים כתבות אוהדות על הסקס פיסטולס. ברוב הסרט רואים את מקלארן מסביר את כל העשרת הדיברות הללו לגמדה הזויה שנראית כמו פריק שואו מהלך עם מצבים הזויים של ריקודי סטפס רומנטיים וסצינות סקס, אלימות וכל מה שבוטה על פי המסורת הפאנקיסטית. הסרט הוא חובה לכל מי שמתעניין במוסיקה ופטיש לגמדות.

למרות הנוכחות הדלה שהייתה בקהל (אולי בגלל שקהל היעד היה בהופעה של מינימאל קומפאקט באוה העת), אני בהחלט מקווה שזוהי לא ההרצאה האחרונה בנושא מוסיקה, ושלא נזדקק להוצאת ספר שנכתב לפני שלושים שנים ועוד לא בארץ, בכדי לעורר שיח ומפגשים תרבותיים על תופעות חברתיות ומוזיקאליות חשובות בזמנינו. מישהו מתנדב?

התמונות לקוחות מעמודי הפליקר של Hiiiiii MY NAME IS BRAAAAAAAAAAAK ושל LordKhan

תגובות

  • תרמית זו בהחלט המילה המתאימה

    כתבה מצויינת! נשמע כמו מפגש מעניין, אשמח להגיע למפגש הבא... הפאנק יצא בעיקר נגד הרוק המתקדם שצמח באירופה ותקף אותו בטענות שמדובר במוסיקה אליטיסטית שמייצרת אסקפיזם במקום להתמודד עם המציאות. יצירות הרוק המתקדם מציגות ראוותנות מוסיקאלית קשה לעיכול, שדורשת לרוב ידע מקדים במוסיקה בכלל, במוסיקה קלאסית בפרט ובאמנות. שירים באורך של עשר דקות מייצגים זמן ממוצע והתכנים אף הם בדיוניים לרוב ומבוססים בעיקר על סיפורי מיתולוגיות, מלכים, אלים, פיות ושדונים. הרוק המתקדם נתפס כקליקה אליטיסטית וכזרם של מוסיקאים שמדברים בעיקר עם עצמם. אך למרות "הביקורת" של ה"אנרכיסטים", הרוק המתקדם היה נאמן לאמת שלו ומדי פעם אף הצליח ליצר ביקורת חברתית כמו ב- Selling England by the pound של "ג'נסיס" שעוסק בתכנים חברתיים ומעביר ביקורת על החברה האנגלית. והכי חשוב, דווקא הרוק המתקדם שהואשם באליטיסטיות, הצליח להגיש את המוסיקה הקלאסית להמונים בעיבודים רכים ומזמינים, ולגשר בין התרבות הגבוהה לרוק של ההמונים. הפאנק במובן הזה אינו שונה בהרבה מבריטני ספירס, התכלית של שניהם היא ליצור פרובוקציה על חשבון התוכן, או ליתר דיוק: פרובוקציה לשם הפרובוקציה. מסתבר ש"אקדחי הסקס" שמשום מה מככבים ברשימות האלבומים הגדולים של כל הזמנים, אולי היו אשפי תקשורת גדולים אבל מוסיקאים, הם לא! ואם המסר שלהם הוא שכל אחד יכול להיות מוסיקאי אם הוא יגלח את הראש בצורה מגוחכת, ילמד לנגן שלושה אקורדים ויעשה הרבה רעש, אז גם זה מסר דפוק של ילדים. אם במוסיקה עסקינן, הפאנק הוא אולי תת תרבות מעניינת בבחינה סוציולוגית, אך לכנותו ז'אנר מוסיקאלי חשוב זו בהחלט מחמאה שהוא לא ראוי לה.

    גיל מטוס, 12-07-2008 19:18

  • כתבה עילגת כמו הפאנק עצמו

    זה מה שקורה כשיושבים על הספסל בכיכר דיזנגוף במקום על ספסל הלימודים. את רוצה לספר על ההרצאה, להגיד משהו על הפאנק או רק לשתף אותנו בתובנות-פרחה-בת-16 שלך?!

    V ש"ס, 13-07-2008 01:46

  • הרצאתו של עודד היילברונר

    לידיעתך, המרצה עודד היילברונר נושא גם הוא בתואר פרופסור,ומרצה ללימודי תרבות והיסטוריה בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטה העיברית, במרכז הבין-תחומי בהרצליה ובפקולטה לעיצוב בשנקר. הוא פרסם ספרים רבים בנושא רוק באנגליה ומחקרו האקדמי על הביטלס יוצא לאור בימים אלו

    אדם, 14-07-2008 04:51