מגזין

ויוה לבארבי

כשבארבי יצאה למסע השחרור שלה ונפטרה מהחזייה, היא ארזה במזוודה הכול. כלומר, כמעט הכול. חן ינוביץ' חזרה מהסרט "ויוה" כדי לספר לנו מה היא שכחה לקחת

מאת חן ינוביץ'. 09-07-2008

תגיות: ויוה

ויוה לבארבי

קצת לפני סוף המאה השמונה עשרה, כתבה הסופרת הבריטית מרי וולסטונקראפט את המניפסט הפמיניסטי הראשון בספר "הגנה על זכויות האישה" שבו נטען, כי יש לפתח את השכל והרציונאליות שבאישה ולהקנות לה עצמאות כלכלית. כך, נשים משכילות וחכמות יקדמו לא רק את עצמן, אלא את המין האנושי כולו. מאז יצאו להן הנשים מהבית, הקימו תנועות חברתיות ופוליטיות, הפגינו ברחובות וזרמים פמיניסטיים מגוונים הגישו לנו שלל של הנחות יסוד. אי שם בארה"ב של 2007 החליטה אנה בילר האמריקאית לביים את הסרט "ויוה" והראתה לנשים הללו שהמהפכה אכן הגיעה, רק לא בדיוק כפי שהן ציפו לה. ואולי, כדאי להן לנוח לרגע בצד עם כל הצעדה הזו.

הסרט "ויוה" מספר את סיפורה של בארבי, שפוטרה מעבודתה לאחר שמנהל המשרד גילה שהיא נשואה. סיפור של עקרת בית משועממת בקליפורניה של שנות השבעים שבעלה נטש אותה, אשר יוצאת למסע גילוי עצמי בו היא נפגשת עם מיניות, נודיזם וסמים, אורגיות, היפים והומוסקסואליות, ביסקסואליות וחיי הבוהמה. לכאורה, עוד מסע שחרור נשי פמיניסטי. למעשה, מדובר במסע שמחזיר את בארבי בדיוק לנקודת ההתחלה. מהרגע שבו חברתה של בארבי משחררת אותה מהחזייה שלה, הן נסחפות למסע בתוך המהפכה המינית, וכאקט סימבולי לשחרור וחופש מחליטה בארבי לשנות את שמה ל- "ויוה".

הסרט אותו בילר כתבה, ביימה, הפיקה, כתבה, ערכה, עיצבה, הלבישה וכיכבה בתפקיד הראשי, מוגדר כקומדיה פולחנית אשר מתכתבת עם סרטי הקאמפ ומתפקדת כמחווה לסרטי הסקספלויטשן של סוף שנות השישים. אם תרצו, סרט שמסמל את עידן הפלייבוי, אם תרצו עוד יותר, סוג של פורנו רך שמכיל בתוכו עירום בלתי מוגבל ומיניות משוחררת. הסרט מעוצב ומסוגנן במיטב אביזרי הקיטש של אותה תקופה ומתהדר בצבעוניות ססגונית ובולטת.

עד כאן נשמע מבטיח. אולם הבעייתיות בסרט מתגלה כאשר הצבעוניות שבו היא זו שמחזיקה את הצופה ערני במקרה הטוב וחסר סבלנות במקרה הרע. הצופה ההדיוט מוכן לצחוק, לבכות, להתרגש, להבין, להשכיל, לגלות אמפטיה, סימפטיה או אפילו אפטיה אם רק יראו לו איך. ומסתבר, שכאשר בארבי יצאה למסע השחרור שלה היא ארזה במזוודה הכול. כלומר, כמעט הכול, כי דווקא את הצופה היא הצליחה לשכוח בדרך.

אני יכולה לשער שריבוי הפעלים של בילר אינו נובע מחוסר יכולת לסמוך על אחרים, אלא מרצון לאתגר את עצמה ואת הצופה, אך הרצון הזה מתגלה מעט בעוכריו. הרעיון של הסרט, אותו רעיון שהצליח למלא את אולם הסינמטק בצופים ולעורר את סקרנותם, מתגלה בשטיחות הנרטיבית שלו. אותו נרטיב שנוגע בשחרור המיני, בעירום הפתוח, ביחסי המין, בשתיית האלכוהול החופשית ובנשיות נטולת הרסן לא מצליח להתעלות על עצמו באסתטיקה הקולנועית של בילר ובתוך כך לרכוש את אמון הצופה.

בסופו של המסע מגלה בארבי שהשחרור המיני הזה לא עושה לה טוב לעור הפנים. בין כה וכה לאורך המסע היוותה בארבי אובייקט מיני לעין הגברית יותר מאשר דמות רציונאלית מספרה של וולסטונקראפט. לכאורה, בילר נתנה לבארבי את האפשרות והכוח לבחור לעצמה את הדרך, מעצם כך שיצרה סרט שצוחק על עצמו, אך למעשה, כל הדרכים מובילות את בארבי לחזור לאותו בית שממנו יצאה בהתחלה, זה שעל שולחנו הגישה לבעלה בייקון וביצת עין. מגזין הפלייבוי של תחילת הסרט הוא מגזין עיצוב הבתים של סופו.

בארבי למעשה מגלמת את כל הקלישאות הנשיות עד לכדי הקצנה מופרזת ומכוונת. היא מעצימה את דמות עקרת הבית כשבעלה מתיישב על הספה והיא מחליפה לו את הנעליים, ואת העובדה שאנו כצופים, רואים בה מלכתחילה כאובייקט מיני. היא מקצינה את הגנדרנות הנשית, את המסירות שלה כלפי בעלה, את האישה שמחכה לבעלה, את הפסיביות הנשית. ובעיקר היא מקצינה את הפספוס של הסרט לזרוק לנו בפרצוף המאה העשרים ואחד שלנו, שאנחנו עדיין שבויים באותם דימויים סטריאוטיפים.

ההיפי, ההומו, הבריטי, השכן, שחומת העור, שחקן הטלוויזיה ובעלה כולם מסוגננים, צבעונים ובעיקר רוצים בבארבי. מעניין מה יאמרו על הסרט הזה מנהיגות המהפכה הפמיניסטית והאם למישהי יש עוד כוח להמשיך לצעוד.

"ויוה", ארה"ב 2007, בימוי אנה בילר, 120 דקות, אנגלית ללא תרגום.

תגובות