מגזין

אייטיז 2008

"הסטרנגלרס" הפתיעו בחימום קצר ומלא אנרגיות איכותיות. "בלונדי", למרות הנכונות, חשפו שורשים דהויים. אייל דסקל קפץ לרעננה לצפות מקרוב

מאת אייל דסקל. 05-07-2008

תגיות: Stranglers, Blondie

אייטיז 2008

לא פשוט להגיע להופעה של "הסטרנגלרס" (כחימום) ו"בלונדי" (כהופעה מרכזית) בשנת 2008. שתי הלהקות הללו נמצאות כבר למעלה משני עשורים הרחק מחבל-ארץ הקוליות בלשון המעטה. גם העובדה שאחת מהן הבליחה בסוף שנות ה- 90 עם הלהיט Maria שהחזיר אותה לתודעה, עדיין מקשה על פיזור הציניות - סרקזם שכל כך קל לבוא איתו מראש לאירוע מסוג כזה, אבל כדי להיפטר ממנו נחוץ שופל רציני שיפלס את הדרך לשביל שכולו כיף טהור נטו. גודש של הומור עצמי, הסתכלות על חצי הכוס המלאה, חיוך תמים והטלת שכלתנות למרחקים ארוכים מתבקשים במקרה הזה.

לפני שאני מניע את הדחפור ויוצא לדרך, או מהגבול השני מתחיל להשליך ביצים וקמח על "החונקים" ודבי הארי, אני מוכרח לציין שאמפי פארק רעננה הוא אולי המקום האידיאלי באזור המרכז להופעות מחו"ל. פיסות הדשא הירוקות שמתמזגות עם העצים מסביב, גודל הבמה המכובד, הסאונד המשובח והיכולת להכיל עד 7000 צופים במקום - כשמחברים בין כל הפרמטרים ומשווים את התוצאה להאנגר 11 או לגני התערוכה אפשר מייד לזהות למי יש יותר גדול. אם העיר הזאת לא היתה מזוהה עם ח"כ עוזי כהן ז"ל הייתי עוד יכול לחשוב בטעות שנחתי ב"הייד פארק" של לונדון. וכעת כשהצורה מוצאת חן בעינינו, נותר רק לבחון את התוכן.

"הסטרנגלרס" עולים לבמה ב- 20:10. רב הצופים עדיין רק בדרכם אל האמפי, והחימום הופך למעין קבלת פנים, מלבד כמה מאות של אנשים שהתקבצו סביב הבמה, קפצו ושרו לצלילי "הסטרנגרלס", שנתנו את כל כולם במופע. הסולן והגיטריסט, באז וורן, שהחליף את יו קורנוול לפני שמונה שנים והפך למנהיג המרכזי של הלהקה, מגיש את השירים במנעד עוקצני, רעיל וPאנקיסטי יותר לעומת הביצועים המקוריים של קורנוול. זה לא מעלה או מפחית מערכם, אלא פשוט מספק חוויה חדשה לאלו שבאו לשמוע את "הסטרנגלרס" לפני "בלונדי" (ולא רק במובן הכרונולוגי של ההופעות). הם לא פוסחים על אף שיר שהוא בגדר חובה ברפרטואר שלהם: Always the Sun, Peaches, Golden Brown, Skin Deep והקאבר המצוין שלהם ל- Walk on By שלא מקוצץ על ידם בהופעה וזוכה לביצוע הארוך והפרוגרסיבי המקורי.

הבסיסט ז'אן ז'אק בורנל והקלידן דייב גרינפילד פועלים בלהקה מיום הקמתה ב- 1974 (דייב ליתר דיוק הצטרף שנתיים מאוחר יותר ב- 76') וניכרת השליטה המלאה שלהם בנגינת השירים. הם נשמעים משוננים ומדויקים. וורן והמתופף שהחליף את ג'ט בלאק הם שני הצעירים מבין חברי הלהקה. ואולי השינויים שעבר ההרכב, הם שעוזרים לצליל להישמע רענן ופריך יותר גם כעבור שלושים שנות גריסה בפלייליסט. הרבה להקות מתבגרות יכולות לקחת מהם שיעור או שניים בנושא אנרגיות של רוק גם אחרי גיל 50.

הם בוחרים לסגור עם אחד מלהיטיהם הראשונים מסוף שנות ה- 70, No More Heroes, כשבסיומו וורן צועק אל תוך המיקרופון "Toda" וזורק את המגבת הלבנה שלו אל הקהל, וכך תוך 50 דקות הם יורדים מהבמה. חימום קצר, קולע ומספק ביותר. זה כנראה בדיוק המינון הנכון שלהקה כזאת, על כל תחלופותיה ותקופותיה, זקוקה לו כדי לצאת כשידם על העליונה.

כעבור רבע שעה בערך של המתנה בין סיום החימום ל"בלונדי", התפאורה נחשפת. על קיר הבמה יורדות רצועות שחורות ולבנות כשבמרכזן כתוב בגדול Blondie (מי שמכיר את עטיפת אלבומם Parallel Lines יודע שגם בו מופיעים אותם פסים שחורים כשחברי הלהקה עומדים מלפנים) מכיוון שהחלק המשמעותי בהופעה הוא חגיגות 30 שנה לאותו אלבום שנחשב לפריצת הדרך שלהם אל הקהל הרחב.

קרוב ל- 4000 הצופים שבאו מפנימים באותו רגע שהם ודאבי הארי ושאר פמלייתה הצהובה יותר קרובים מאי פעם להיפגש פייס טו פייס. מחיאות הכפיים מתחילות להתגבר ואלה שעד עכשיו נחו בכיסאות או על הדשא קמים וניגשים אל קרבת הבמה. תחילה, חמשת הנגנים מתחילים לנגן את השיר הראשון שפותח את "קווים מקבילים" וכעבור דקה עולה הארי אל הבמה. חוד החנית של הלהקה, בלונדינית כהרגלה, מאופרת ולבושה בשמלה שחורה עם מחשוף. לא יאמן שהיא חוגגת השנה 63. הארי מקפצת ומשתוללת על הבמה, חולצת את נעליה וזורקת אותן אל הקהל ("כפי שבנות נוהגות לעשות" היא אומרת). לא ברור באיזה טמפונים היא משתמשת, או מה היא שמה על הלשון לפני ההופעה, אבל הקלילות שהיא שוחה בה בהחלט לא מבוטלת ומעוררת הערצה. מה גם שההגשה שלה, למרות השמועות, לא רעה בכלל. 

ובכל זאת, מנקודת המבט שלי ההופעה של "בלונדי" עדיין לא סוחבת. הם מנגנים טוב, יש אנרגיה, הם משתדלים, אבל בסופו של דבר הקהל מתרומם גבוה רק כשהלהיטים מגיעים. הניסיון שלהם להשמיע בהופעה את האלבום מהתחלה ועד הסוף יוצר המתנות ארוכות אצל הקהל, שתיקות מביכות ודריכות ממושכת מדי בין להיט ללהיט. Parallel Lines הוא לא מסוג האלבומים שיכנסו לרשימת 100 הגדולים של כל הזמנים על אף הצלחתו המסחרית הענקית. התקליטייה הפרטית שלכם יכולה לחייך גם בלעדיו בלי להרגיש מקופחת. הוא אמנם מכיל בתוכו את להיטם הגדול והמוצלח Heart of Glass, אבל זאת בדיוק הבעיה - "בלונדי" הם הרכב שהמונח The Best Of תפור עליהם בול. עצם זה שהקהל לא מכיר את סדר השירים בדיסק והגעתם של השלאגרים מפתיעים אותו, רק מחזקת את העובדה הזאת. הדיבורים בסוף ההופעה על חסרונו הגדול של הלהיט Atomic בליין אפ רק מדגישים זאת עוד יותר.

גם אם בעשור השישי לחייך (ואני מאחל לכולכם עד 120) אתה מסוגל לדווש יותר מהר מילד בכיתה ו', עדיין חשוב מאוד לשמור על התאמה בין מושב האופניים למידותיך, בצורה כזאת שתוכל להגיע למדרכה. אחרת אתה נופל.

תמונות: איל שפירא

תגובות

  • דסקל אתה כותב ענק

    תענוג לקרוא אותך

    אח-של-ביורק, 07-07-2008 01:54

  • וגם הייתה בקהל

    בעידן שהמוזיקה כמעט ולא מפתיעה ואפילו יורדת מ"האופניים"(אם להשתמש בלשון דסקל), ושהנוער לא מכיר דברים משובחים מהעבר וגם ממש לא מתעניין, חשוב להעריך את קיומה של המוזיקה הטובה שהרכבים טובים יצרו ושעדיין איתנו.

    אחות של שייקספיר, 09-07-2008 08:22