מגזין

זמן איכות

"אתה כבר לא חתול רחוב, שנוהג להסתובב ברחובות בלילה, צד למחייתו. הרעב התמידי, היצר והאינסטינקט החייתי שטבועים בו מרכיבים את עולמו". מאור בוכניק

מאת מאור בוכניק. 18-04-2007
זמן איכות

בשבועיים האחרונים בכל פעם כשלקחתי את מארצ'לו לידיים, הנחתי אותו על הברכיים וחשבתי לכתוב קצת, מצאתי את עצמי בסופו של דבר גולש באינטרנט, מנקה אותו משאריות קבצים ועובר על תיקיות המוסיקה. מארצ'לו הוא נצר למשפחת מחשבים ניידים. את הסיבה לכך שיש לי נטייה להעניק שמות לחומר שקשור אלי, אשאיר לפעם אחרת.

הבלונדה יצאה מדירתי לפני כשעה, ברגע שיצאה, יצא גם אדון "מרלו" מהמקרר. אני יודע שיין אדום אוהב את עצמו בטמפרטורת החדר, אבל האקלים בדרום ת"א לא ממש מזכיר את האקלים בפרובנס, או בכל מחוז אירופאי אחר עם שם פלצני. הטעם שלו קצת שונה כשהוא קריר, כמו החיבוק שקיבלתי מהבלונדה, רגע לפני שיצאה את דלתי.

עכשיו אני בחצי הכוס האחרונה, אחרי שדיללתי את הדם ביותר מחצי בקבוק. דרך אגב, אני מבושם דיו, בכדי לציין כמה ג'אנקי אני יכול להיות לפעמים. מסתבר שנעלם לו פותחן היין, אז פיתחתי מיומנות לדחוף את פקק השעם בשלמותו לתוך הבקבוק בעזרת האגודל. פוקוס, גם ככה יש לי נטייה לחשיבה אסוציטיבית, אז עכשיו אני ממש מחוץ לפוקוס. אני משחרר רסן, לא חושב על השורות, פשוט מריץ אותן. אני מתכוון לשורות אלה, כדי שחלילה לא תהיה אי הבנה. חזרה לפוקוס. רבע כוס אחרונה. תוך כדי גלגול סיגריה, אני מגלגל בראש את היום שעבר. לגימה אחרונה, הכוס נקייה וטבק מגולגל ביד. תמצית הסיפור הוא כדלכמן (מילה דוחה של עורכי דין, כדלכמן). הבלונדה שוב ביקשה ממני שאפנה מזמני, בכדי שאצטרף אליה לביקור אצל אחת מחברותיה, כדלהלן, התימנייה (עוד מילה דוחה של עורכי דין, כדלהלן). איכשהו טס לו הזמן ונזלו להן השעות, ובאחת בלילה אני מוצא את עצמי בדירתי, צולל לתוך עינייה של הבלונדה ושתיקה ארוכה וכבדה מרחפת מסביב.

רצה הגורל, או אולי רציתי אני, ושוב לא התאפשר המפגש אצל התימנייה ובן זוגה (אגב, שניהם עורכי דין, סתם כך לציון). הבלונדה לוקחת את זה די קשה, כשהחבר שלה לא שש לפגוש את החברים שלה. לך תסביר לה שזה לא אישי, שאתה בוחר את החברים שלך כשבאמת אתה רוצה לפגוש אותם, כשבאמת ובתמים אתה מייחל להביט להם בעיניים, לשמוע את צחוקם, לשתף ולהשתתף בשגרת יומם.

שלוש בלילה, סיגרייה אחרונה לפני שינה ואתה נזכר בתקופה ההיא, כשההיית רווק. היא זרקה אותך, טסה לחו"ל, עבדה וטיילה חצי שנה באמריקה הצפונית והדרומית. בהתחלה היה הכאב, עם הזמן התגברת, בנית לעצמך חיים ואז גם הגיע החופש. את החברים שלך בחרת בקפידה, או שאולי בעצם לא בחרתי, באופן טבעי ופשוט נוצר החיבור. הם לא חברים משותפים שלי ושל הבלונדה, הם חברים שלי. גם המפגשים איתם הם על בסיס ספונטני, להבדיל ממפגשי החברות שלה, אותם הן מתכננות מראש, קובעות שעה ומקום, רושמות ביומן ומודיעות לך, "מותק, מחרתיים בשעה שבע, אנחנו אצל ההרשמנים לארוחת ערב, תפנה לך בבקשה זמן".

הבלונדה כבר יותר מחודש בארץ, חזרנו, ואני מרגיש שמשהו בי משתנה. רווק זה לא רק סטטוס, כל אורח החיים שלך ותפיסת עולמך מושפעת מכך. על מרפסות הבניין בשכונה, מסתובבת לה בקביעות חתולה מיוחמת שלא מפסיקה לגנוח. (ולא, זה לא מחרמן. אם כבר, חמורים ואתונות שנוערים בקול, זה מחרמן). חוץ מלהטריף לי לפעמים את השכל, הפעם הפוסיקאט הביאה לי את המטאפורה.

קצת יותר מחודש עם בת זוג, ואתה כבר חש בתהליך הביות. אתה כבר לא חתול רחוב, שנוהג להסתובב ברחובות בלילה, צד למחייתו. הרעב התמידי, היצר והאינסטינקט החייתי שטבועים בו מרכיבים את עולמו. הוא לא מפחד ליפול, אין לו כלום אבל יש לו הכל. את מרבית יומו הוא מעביר לבד, אך לעולם לא מרגיש בודד. אחרי תקופה ארוכה של "לבד", העצמאות גוברת, איתה גם החופש, ואז אתה יכול להרפות ולתת לרוח לשאת אותך. אין מי שיחכה לך, אז גם אין כל כך לאן למהר. כל דקה בחייך הופכת לזמן איכות לעצמך. יושב על ספסל באמצע רחוב, ולא מחכה לשום דבר, סתם, מתבונן בעוברים ושבים, מחייך רק כשאתה באמת שמח, ומרגיש את שמיכת הצמר שעוטפת אותך כשנהיה לך עצוב.

חתולי בית לעומת זאת, הופכים לשמנמנים, אדישים ועצלנים, מקבלים את צלחת החלב שלהם, רובצים על הספה ליד התנור, זוכים לליטוף קבוע, את הציפורניים הם כבר לא משחיזים - אין צורך לצוד.

כשהשעון המעורר צילצל, התעוררתי לבד במיטה, בלי האנג-אובר רציני, סתם יובש בפה. ירדתי מהמיטה

עברתי במקלחת ויצאתי לרחוב, למכולת השכונתית. לבנה עם שמן זית, ג'אבטה טרייה ורוקפור כחולה עם עובש (אז מה אם היא מצחינה. הטעם דומיננטי, הסירחון שלה מגרה אותי והעובש הוא בכלל פניצילין טבעי). זכר לבקרים ההם, איתם הייתי פותח את היום, לפני שהבלונדה חזרה לארץ, לפני תהליך הביות וצלוחית החלב.

השעות חולפות ואין זכר מהבלונדה, אולי קצת נעלבה ממני אמש. בכל אופן, הזמן הזה כעת לבד חיוני לי. אחרי הכל ומעבר לזיוני השכל, אנחנו בני אדם, ולטוב או לרע המודעות שלנו קצת יותר מפותחת משל חתול ממוצע. זמן איכות עם עצמך, גם אם הוא לבד, קצת מרתיע חלק מהאנשים. אני פשוט חייב קצת זמן לעצמי. רגרסיה (ובלי קשר ללימודי סטטיסטיקה), נסיגה, התכנסות פנימה, התבוננות פנימית. החזרה לשורשים האמיתיים של ההוויה הפנימית הנצחית, שם אתה מוצא את התשובות, שם תמצא את האמת שלך, שם תמצא את עצמך הטבעי, נטול הגדרות שהחברה הלבישה עלייך, נטול סטטוס וללא צורך להצדיק או להצטדק.

דפיקה בדלת, הבלונדה מופיעה בלי התראה מוקדמת. אני אוהב את הבלונדה (המילה "אבל" לא באה פה בחשבון), וכאן מגיע הקונפליקט. אני חייב לשמור גם על העולם שלי, כמו שהיא חייבת לשמור על שלה, בכדי ששנינו יחד נוכל ליצור עולם נוסף, משותף רק לשנינו, אליו כל אחד משנינו יכול להכניס תכנים שייפרו ויעשירו את השני. בשביל זה, אני גם צריך זמן לעצמי.

בחצי השנה שהיית לבד, תובנות קפצו לך בכל פעם כשפתחת את המקרר, הורדת את המים באסלה, או כשקשרת את שרוכי נעלייך. בחודש האחרון, כשאני בתוך זוגיות, משום מה זה בא לי פחות בקלות - תובנות. כנראה שנכנסתי לתוך קיבעון מסויים, ויתרתי מעט על העולם שלי, שכחתי שיש לי גם את עצמי. אחרי שיחה ארוכה עם הבלונדה, הבהרנו כמה דברים. לעצמי אני יכול להגיד - בן אדם, פשוט תהיה אתה.

אהבה לא מתוך תלות, לא מתוך נוחיות, לא מתוך הפחד להיות לבד, לא מתוך הרגלים, לא בכדי להעביר את הזמן. אהבה רק כי רוצים את ההנאה שבחיבור, רק כשאתה רוצה לחלוק חוויה עם עוד בן אדם - כמוך, עוד נשמה. ולנשמה אין מגדר, היא לא זכר, היא לא נקבה.

אתה מרים טלפון ולא בגלל שעבר די זמן מאז השיחה האחרונה, אלא כי אתה רוצה להקשיב, רוצה לערבב מעצמך יחד איתו או איתה, למלא ולהתמלא ולהודות על השניות שעוברות באותן פגישות, הלא הן הנאה צרופה טהורה, חיבור מתוך בחירה אמיתית וכנה. להסתכל בעיניים, להדליק את הניצוץ ולחבק באהבה, את אי השלמות שלנו, לומר תודה, ולקבל בהשלמה את זה שאנו רק בני אדם. אבל בני אדם.

תגובות

  • כרגיל יפה וכייפי

    רוני, 23-04-2007 04:15

  • כ"כ נכון...

    הדבר הראשון שאני עושה כאשר אני נכנסת לאתר זה לחפש אחר הכתבים שלך.. הם תמיד נכונים לגבי האמונה שלי.

    מור, 28-05-2007 07:50