מגזין

God is a DJ

למאסיס יש את השמש בבטן, בארלו מתגעגע לעידן הדינוזאורים המיתולוגי. הופעת האיחוד של דינוזאור ג'וניור החזירה לתקופות שכולנו כמהים אליהם. עם צפצופים באזניים ותשוקה עזה לחזור לעוד הופעה, אורלי נקלר מתרפקת

מאת אורלי נקלר. 10-06-2008

תגיות: Dinosaur JR

God is a DJ

 1:11, שעה יפה להתחיל את כתיבת הביקורת על הופעתם של הדינוזאורים בארץ, בעצמם הלהקה מספר 1 לאותה תקופה, או לפחות אחת מכמה. מחוץ לזאפה קיבוץ, ערמה של חברה' על הדשא וגם ערמה של צרצרים שכמו התיישבה בתוך האוזניים, זכר לסאונד מחריש אוזניים מתנת "יורים ושרים: 2 דברים שלא כדאי לשמוע בלי אטמי אוזניים, להקות צבאיות ויריות מטווח קצר". פה המקום לפרגן לאטמי האוזניים ולא לשכוח להביא אותם להופעה הבאה, הערב באותו מקום ואפילו באותה שעה. חיוך מרוח על השפתיים של כל היוצאים, לא צריך לדבר כדי להבין את האופוריה. מספיק להניד ראש זה לזה, להגיד וואו, גם את זה בקושי שומעים דרך מסך הצפצופים באזנים (לא היו בלטות=לא היו בלדות, זו רק דוגמא אחת לחירשות הכללית). אבל כדי שתדעו למה ממש כדאי להיות הערב בזאפה, צריך לחזור ממש אחורה, לתחילת ההופעה, לרגע בו מלכת הפלקט ירדו מהבמה ואת מקומם תפסו ג'יי מאסיס, לו בארלו ואמט (מרף') מארפי.  

אם נלך עוד קצת אחורה לימיה הראשונים של הלהקה, שהוקמה על ידי חברים ללימודים ופורקה כבר לפני 10 שנים בערך (אם לא מחשיבים את האלבום האחרון והחדש), די מפתיע לראות את דינוזאור ג'וניור יחד על במה אחת. ההרכב שהפך לקאלט בקרב ילדי הקולג'ים סבל מהרבה כישלונות מסחריים ומתחים בין-אישיים הנובעים (בעיקר) מאופיו ה"נעים והנוח" של מאסיס, דבר שהוביל לבסוף לפירוק הלהקה. מאסיס, כסוף שיער ושמנמן פי חמש משזכור לי, מביא את אותו אופי שובה לב להופעה. למן הפריטה הראשונה ועד לירידתם מהבמה הוא לא מחייך, לא מתקשר ולא מדבר פרט ל"ת'נק יו", בקושי מעיף מבט לנגנים שאיתו על הבמה. מאסיס הוא "קול" עד רמת המיזנטרופ, כשהוא מנגן השמש זורחת לו מהתחת. אפילו הריח הנרדי שנדף מהזיעה שלו הלך ונעלם עם השנים. בכתבה שקראתי טרם ההופעה הוא מספר כיצד הציע לו המפיק לאחד מחדש את ההרכב המקורי בגלל הפוטנציאל המסחרי הגלום בכך, וכך היה. מה שכל כך מגניב הוא שהם אפילו לא מנסים להסתיר את זה שהם בכלל לא מתים אחד על השני, וזה לא גורע כהוא זה מהקסם ומההופעה. הם לא חייבים לדבר או להסתכל אחד על השני; המקצועיות, המוסיקה, טירוף החושים, מתהווים לכדי טיול משכר בין מערות וצוקים, עליהם עומד ג'יי מאסיס וחופר בסולואים ארוכים בני רבע שעה כל אחד, עד שקיעתה של השמש אל מקומה בתוך החריץ שלו.

הזאפה לא מלא לגמרי אך התפוסה מכובדת. בין מעריצי דינוזאור ג'וניור מוסיקאים רבים, גם מלכת הפלקט שחולקים כבוד ל"אבות המזון" שלהם. לו הייתי מוסיקאית פרפורמרית, סביר שהייתי רוצה לפתוח (ולא במובן הגרופי) ללהקה עליה גדלתי. "אחרינו דינוזאור ג'וניור, בחיים לא האמנתי שנגיד את זה" הם אומרים ויורדים, ואני מתרגשת איתם. מפתיע שלא להיתקל בחברים ישנים מימים בהם הגראנג' היה כל חיינו, והיינו יושבים על ספסלים ברחוב או בסנטר וחולמים לעלות לרגל לסיאטל. ובכל זאת גם בימים ההם, דינוזאור ג'וניור תמיד התקיימו לצד כל מה שאהבנו (אליס, פרל ג'אם, מאד האני, סאונגארדן..) ולא יחד, וזה נכון גם במיקום שלהם בסצנה. חיה מזן אחר, קצת מפחידה וחושפת שיניים, ובעיקר מעוררת הערצה.  

הדינוזאורים פותחים עם just like heaven שמתקבל בשאגות אדירות מהקהל. זה קצת מרגיש ככה עמוק בבטן, מין אופוריה שמימית כזאת שפורחת כשלא מאמינים שזה באמת קורה. הקהל מתחמם וב-out there כבר מארגן לעצמו קלחת שמחה של זיעה, קפיצות ומעגלי פוגו. לו בארלו גונב את ההצגה , מתפרע ומתחרע, קופץ ורוקד, לעתים מלווה בקול שני, לפעמים שר בעצמו, אנטיתזה מוחלטת למאסיס שעומד בקצה הרחוק ביותר בצידה השני של הבמה, אדיש, שר בקולו המרוח ומנגן כאילו הוא מנגב תחת לתינוק, יודע שזה מגעיל אותו אבל שחשוב וצריך לעשות את זה, כי זה יעשה כמה אנשים מאושרים. עד החרא הבא. לאורך כל ההופעה נאבקת השירה בגיטרות מלחמת חורמה כמעט, הקולות מוותרים כמעט מהתחלה, הגיטרות יוצאות במסע ניצחון רועם ורועש. הצד של לו במיקרופון השמאלי ברור ונקי יותר, ג'יי שר במעיכות הרגילה והווליום לא לטובתו. לא נראה שאכפת לו אם מישהו שומע או לא. בכל זאת, ההופעה כולה נותנת ריספקט מועדף לגיטרות. אי אפשר להגיד שהסאונד בזאפה טוב אך הפעם הוא לא בלתי נסבל, הווליום הגבוה מגיע מהלהקה עצמה.

Feel the pain מצליח להכאיב במקומות הנכונים ביותר, איפה שקודם הרגשנו את ג'אסט לייק האבן. הוא מלווה בסולו ארוך ומשכר, עם שבירות וצוויחות דיסטורשן, הקהל שר את המילים ומתמכר למלודיה. pain הוא הכי קרוב לבלדה שקיבלנו מההופעה של דינוזאור ג'וניור וטוב שכך, הם לא מהסוג הרגיש של sing along, גם הקהל מבין את זה וחוזר להתנגש בפוגו מיד אחר כך עם little fury things ו-crumble. הופעה של דינוזאור ג'וניור בזאפה? נשמע מופרך כמעט כמו מייק פאטון בהיכל התרבות, הזוי אך ניתן לביצוע. מול הבמה, ממש לרגלי השלושה, ללא שום מסוכת ברזל שחוצצת בין הקהל לאמן, בחלל אינטימי כשהקהל מאחורה קופץ כאילו אין מחר, התחושה היא שהזאפה הוא ההיכל הנכון ביותר להופעה הזו. כל הזוהר והפאנסיות הזאפאית עם השולחנות והאוכל היקר התבטלו, השולחנות הוצאו החוצה ובמקומם הוכנסו ילדי/בוגרי גראנג' וגראג' שהתוו אווירה שונה לגמרי ממה שמוכר לנו בזאפה, עם החולצות הישנות והמתקלפות של סוניק יות' שהוצאו מהבוידם וההתמכרות הטוטאלית למוסיקה, smells like teen spirit. משהו בקרבה לבמה ובסאונד מחריש האוזניים מרגיש, ונשתמש במונח מעולם המטאל, "טרו". הכי נכון והכי אמיתי, בחזרה ל-1992 למועדונים הקטנים של סיאטל כפי שצולמו ותועדו בסרטים החשובים של ההיסטוריה (hype למשל ). לא יכולתי לדמיין היכל ואווירה מתאימים מזה להופעת האיחוד של DJ בישראל. pick me up הוא הפיק השני של הערב, אמנם מהאלבום האחרון אך בהחלט מהסוג שמוכיח שדריסת הרגל הכבדה של הדינוזאורים עודה ממשיכה להשאיר את חותמה בבוץ הטובעני של מוסיקת שנות ה-2000. Mountain חותם את ההופעה ומשאיר קהל רעב ועצבני, מוכן להתגושש שוב באותו הבוץ, הפעם עם דם, בשר ושאגות אימה קולניות.

מחיאות כפיים סוערות שנמשכות כ-2 דקות ברציפות מחזירות את הדינוזאורים הצעירים לבמה, יותר זקנים ממה שזכרנו ועדיין כל כך צעירים שזה מדהים. ההדרן הרשמי כולל 3 קטעים עם severed lips, בפועל הם מבצעים שניים,  wagon וfreak. בשלב הזה הקהל בטירוף: Had Banging, מעגלי פוגו מורחבים ונערים קופצים stage dive מהבמה לקהל. לרגע נדמה לי שראיתי זיק קנאה בעיניו של בארלו, מין בהלת זקנה וגעגועים לימים של פעם, אצל מאסיס  רק גיחוך קל וציני בזוית של הפה. הם יורדים מהבמה כשבארלו עוד נאחז בכוח באנרגיות של הקהל, שר לבד את שתי השורות האחרונות ויורד גם הוא.  ברור כשמש מהתחת של מאסקיס שהוא התגעגע בטירוף לדינוזאור ג'וניור. ולכל מבקרי הנוסטלגיה הודעה רשמית ממני: גם אנחנו התגעגענו.

דינוזאור ג'וניור יופיעו הערב (שלישי, 10.6) בשעה 21:00 בזאפה תל אביב.

תגובות

  • DJ-הערב ויפה שעה אחת קודם

    כמו תמיד-את גדולה

    נקלרומן, 11-06-2008 02:31