מגזין

אנשי המיתרים

פסטיבל פולקלה שוב התפלק עלינו לטובה. קשה לומר שהיה חגיגי, בהחלט אפשר לומר שהיה מעולה

מאת ניר גורלי. 09-03-2008

תגיות: שלומי שבן, פסטיבל, עמית ארז, ערן צור, פולקלה, נועה בביוף, Elephant Parade, Panic Ensemble, שי נובלמן

אנשי המיתרים

אפשר כבר לומר בפה מלא ובלי ציניות שקורה משהו לתרבות האינדי בישראל. ריבוי הופעות, פריחת לייבלים קטנים והיווצרות קהל קטן אך נאמן, נותנים תמונה אופטימית לאומנים. הצלחה זה דבר שתמיד כיף לחגוג ופסטיבל זו דרך מצוינת לחגיגה. בעוד פסטיבלי "חוצמזה" ו"אינדי-נגב" מנסים ליצוק תוכן פסטיבלי אמיתי (טבע, לינה, סקס, סמים וגם נו איך קוראים לזה.. רוקנ'רול) ומשלמים על כך בבירוקרטיה ומאבקי קיום כלכליים, האח הגדול אם כי קטן המימדים "פולקל'ה", מצליח להרים את עצמו שוב בפעם הרביעית ובהצלחה. המחיר לכך הוא היעדר כל שמץ של חגיגיות.

ביליתי שמונה שעות בפסטיבל האחרון ויש לזה רק סיבה אחת - נהניתי. אבל היה משהו מאוד שיגרתי ביום שבת האחרון, שהיה בדיוק כמו ימי שבת שבאו לפניו רק עם הרבה הופעות. הסיבות לכך הן שונות. קודם כל השרירותיות בתאריך. לא ממש הצלחתי להבין את המשמעות, אם בכלל הייתה כזו, בקיום הפסטיבל דווקא ב-8 למרץ, חצי שנה בלבד אחרי הפסטיבל הקודם. גם שם הפסטיבל ביטא סוג של חוסר חשיבות - "פולקלה 4". לצורך העניין, אם מסורת היא באמת אחת המטרות אז הרבה יותר מרגש יהיה להגיע שנה הבאה לפולקלה 2009 מאשר לסתם פולקלה 9. דבר קטנוני אחרון הוא הלוקיישן. לבונטין 7 הוא מועדון טוב, וחלק גדול מהסיבה שהחזקתי מעמד כמעט בלי להרגיש היא מכוון שהיה נוח, נעים, ממוזג והסאונד היה מעולה. אבל אני ורבים מקהל היעד שהתייצב ממילא מתייצבים בלבונטין על בסיס דו שבועי וכמו שאמרתי בהתחלה, האווירה הייתה של עוד ערב הופעות - פשוט ארוך בצורה חסרת פרופורציות.

אבל כאמור בסופו של דבר נהנתי ויוזמות של אנשים כמו יובל הרינג (מארגן הפסטיבל) הן לא מובנות מאליהן ולכן אגש לנושא העיקרי: המוזיקה. בלתי אפשרי לראות את כולן, צריך מדי פעם לעלות לשמש, לבירה, ולעשן הסיגריות כדי להתאוורר. אך להלן הפירוט של אלו שראיתי:

המקצוען: מטעמים יחצ"ניים כנראה, לא פורסם מראש ששלומי שבן יתארח. הרווח הוא כולו של הקהל שהגיע, ובמקרה זה למשקיעים שכבר היו שם בשעה שלוש בצהריים. אחרי שתי הופעות מלנכוליות במהותן (שהביאו אותי לדיכדוך שאני לא בטוח שהתכוונו אליו) עלה שבן עם פסנתר ואורגן קאסיו ונתן חצי שעה של וירטואוזיות בנגינה ובביצוע שהעלתה חיוך ('דניאלה') או רצינות ('האזרח האחד') והכל במיומנות של פרפורמר ותיק ומחונן. רק שני אמנים הגיעו לפסטיבל מהמקום הזה במיינסטרים שמאפשר פריבילגיות של מכירת אלבומים והופעה מול מספר רב של אנשים, וכשבא לפרגן לקהל הכביכול אלטרנטיבי הופעה קצרה אך כה מוצלחת, הוכיח שבן שהגיע לשם בצדק.

המרתקים: על "פאניק אנסמבל" כבר כתבתי לא מזמן, ובהמשך ישיר לביקורת שהייתה לי אני יכול לומר שהביקור הנוכחי שלהם בפסטיבל היה הרבה יותר מוצלח. בהרכב מצומצם של שבעה נגנים ובביצוע מצוצמם של הקטעים היותר מוצלחים שלהם הם הצליחו להכניס אווירה קצת אחרת לפסטיבל. יתכן וכל להקה שהייתה מכניסה ויולה, חצוצרה, קונטרה בס וכלי הקשה בנוסף לגיטרה ולפסנתר הסטנדרטים היו יוצרים אפקט דומה. אבל בשבת היו אלה הפאניק ולכן יקבלו את מלוא הפירגון.

הנינוח: פעמיים אחרי הופעות מעולות עלתה אצלי השאלה, איך בכלל אפשר לעלות להופיע אחרי דבר כזה? אחרי פאניק אנסמבל עלה שי נובלמן. לבד עם גיטרה פתח בביצועים עקומים לשני להיטים באנגלית מאלבומו הקודם. אחר כך הוא נפתח, צחק עם הקהל ונתן סט של שירים חדשים בעברית. נובלמן, פרפורמר טבעי, נתן פרזנטציה של שירים חדשים מול קהל אוהד ובניגוד לפאתוס שאפיין את ההופעות הקודמות, דווקא הפאן והקלילות האופייניים שלו השאירו טעם טוב מהמפגש.

המפוספסים: אולי היה זה רק מהפרספקטיבה שלי אבל נראה היה שהאולם היה המלא ביותר דווקא בהופעה של elephant parade. ולמה זה פספוס? כי הפרספקטיבה שלי הייתה מאחור, ליד הדלת. השילוב בין אולם מלא לצמד שמנגן בישיבה מוזיקה שקטה ביותר לא תרם ליכולתי להקשיב ולהתרכז. המיקום שלהם בליינאפ היה מרכזי ולמרות שהם טובים ומסתבר גם אהודים, מבחינה סגנונית אולי היה מוצלח יותר למקם אותם מוקדם או מאוחר יותר בערב. מה שכן סוקרנתי ואתן האזנה מעמיקה יותר לאלבום.

המשמח: יש מספר הופעות שכבר הופכות להיות רוטינה בשגרת פסטיבלי הפולקל'ה, מה שמעלה חשש לשחיקה וחוסר מקוריות. אחד מה"קבועים" הוא עמית ארז. אבל גם חצי שנה מהפסטיבל הקודם זה פרק זמן, ועבורו היה זה פרק זמן משמעותי. האלבום החדש שיצא, ההופעות המרובות והקהל הגדל נתנו את אותותיהם, ארז הפגין ביטחון לא אופייני ונראה היה שנהנה מכל רגע. הקהל הביתי אפשר לו לבצע מספר שירים חדשים ומבטיחים והחשש מ"שידור חוזר" התבדה.

הפוליטי: לא היה דבר כזה. חוסר הרצון של מוזיקאים להתמודד עם המצב המחורבן בארץ חלחל גם לשוליים, ולעובדה שפולק נתפס בעבר כמוזיקת מחאה לא נשאר כמעט זכר. אבל היה רגע אחד בסוף ההופעה (המציינת אגב) של נועה בביוף בו היא קישרה טקסט של קהלת שהלחינה למצב בעזה. כשהיא שרה "ואין חדש תחת השמש" היה זה מהרגעים העוצמתיים בפסטיבל כולו.

הביזארי: האירוע כולו מזוהה עם תרבות שוליים אלטרנטיבית, זו כנראה הגדרה שנובעת מההצלחה המועטה לה זוכים המשתתפים, אחרת אי אפשר להסביר את העובדה האירונית שההופעה הכי אלטרנטיבית בו הייתה של ערן צור. דווקא צור שהגיע כביכול מהמיינסטרים נתן הופעה משולחת כל רסן, חשופה, וישירה. כאילו אמר לעצמו "אלטרנטיבי? אני אראה להם מה זה" ונתן הופעה קיצונית אפילו ביחס להופעות הרגילות שלו.

אחרי ההופעה של צור רוב הקהל החליט לפרוש, מה שהשאיר את ארבעת המופיעים הנותרים להופיע מול עשרים אנשים או פחות. קצת מבאס אך זה נבע באופן ישיר מאורך הפסטיבל. גם מבחינתי היה זה הסוף. כשסיפרתי שנכחתי בפסטיבל שמונה שעות רצוף אנשים הביעו התפעלות. האמת היא שבסופו של דבר נהניתי ואני לא רואה סיבה לא להתייצב גם בשנה, אה סליחה, מתי שזה לא יהיה, בפסטיבל הבא.     

תגובות

  • qlQPCRgxYQqOWrqnqU

    Gee wiliklres, that’s such a great post!

    Chasmine, 12-07-2011 09:52

  • qlQPCRgxYQqOWrqnqU

    Gee wiliklres, that’s such a great post!

    Chasmine, 12-07-2011 09:52

  • qlQPCRgxYQqOWrqnqU

    Gee wiliklres, that’s such a great post!

    Chasmine, 12-07-2011 09:52