מגזין

גולדן בראון

הישר ממנצ'סטר מגיע איאן בראון להאנגר 11 ביום שבת הקרוב, לכל המתלבטים אנחנו ממליצים להשקיע את הבלינגים באחת ההופעות המוצדקות של הקיץ הקרוב

מאת אורלי גונן. 28-05-2008

תגיות: Ian Brown

גולדן בראון

תמיד קינאתי באנשים ששמעו את הסטון רוזס ב- 1989. בזמן שאני ניזונתי משילובים בלתי אפשריים בין: מייקל ג'קסון, צעירי תל-אביב, סי היימן וטירז פור פירז, היו אנשים במנצ'סטר שגילו את האסיד האוס והאקסטזי, שבזכותם אנשים בנצרת עילית הקשיבו איך יוצרים את חטיבת הקצב הכי מעוררת, חדשה ומרוממת של אותה תקופה. לשמחתי גם כשגיליתי אותם אחרי הרבה יותר מידי זמן, הם היו בשבילי חדשים וטהורים, וחדרו לי ללב בדיוק מתי שהוא היה צריך שם מישהו שיצעק "I Wanna Be Adored".

הסטון רוזס הם אולי ההמחשה הכי ניצחת ל"סינדרום האלבום השני", שלא מן הנמנע כי הוא זה שהביא לפירוקם. אך אורך החיים הקצר של הלהקה בהחלט לא מעיד על אורך חיי המדף של המוסיקה שלהם. האבולוציה המוסיקלית שהתפתחה אחריהם (ואחרי אלה שהיו בעצמם השפעות על הסטון רוזס, כמו הסמית'ס וניו-אורדר) מוכיחה שהבריט-פופ חייב להם דבר או שניים (או גזיליון) וגם קריירת סולו אחת, מוכיחה שוב, שיש שם מטמון של כשרון וקוראים לו איאן בראון (חלילה בלי לזלזל בגיטריסט העל ג'ון סקוויר ובבס-תופים המושלמים של מני ורני).

איאן בראון החל את קריירת הסולו שלו ב-98', שנתיים לאחר התפרקות הרוזס, ומאז הוציא חמישה אלבומים, ששלושה מהם הייתי לוקחת לאי בודד. הוא שיתף פעולה עם אנקל, אואזיס, שינייד אוקונור ועוד רבים אחרים, ויותר מכל יצר את הסאונד ה"איאן בראוני" שלא רק שאין דומה לו, הוא גם מתחדש ומתפתח כל הזמן. אחרי אלבום הבכורה יחסית חלש, הוא הוציא את "Golden Greats" עם גרובים שלא היו מביישים את השורשים האפריקאיים שבהם הוא מואשם (החזות ה"קופית" הכה מזוהה איתו); ב- "Music of the Spheres" האלקטרוניקה נכנסה עמוק ויחד עם הבזק הגאונות של השיר "F.E.A.R" הוא פרץ את דרכו אל הקהל והרדיו הישראלי; התזמורים ב- "Solarized" והחצוצרות שנכנסות פתאום ב- "The Sweet Fantastic" מוכיחים הלכה למעשה שהאהבה אכן קיימת בעולם, והיא יודעת לשיר במבטא מנצ'סטרי כבד.

כן, זה נכון - "The World Is Yours", האלבום שיצא בשנה שעברה, לא מגיע לפסגות הללו. איאן בראון העיד שההשפעות הכי גדולות עליו הן שחורות (סול, רגאיי והיפ הופ) ובאלבום האחרון זה בא לידיי ביטוי בצורה הכי בולטת, עם לופים של היפ-הופ, העתקה/הומאז' למרי ג'יי בלייג' ודואט פוליטי במיוחד עם שינייד אוקונור (למה?!). יחד עם זאת "On Track" ו- "Save Us" הם שירים שלחלוטין מצדיקים את האלבום הזה ומדגימים את יכולות העל חלל של האיש הזה לעשות מוסיקה טובה ולשורר בדרך מילים מדויקות להפליא.

בראיונות, אמר בראון, כי ההופעה תהיה תצוגת תכלית של מיטב המוסיקה שלו מעשרים השנים האחרונות, כלומר מאז הסטון רוזס דרך כל קריירת הסולו. בצוק העיתים, כשהלו"ז שלנו הקיץ צפוף יותר משל קייטנים בני 9, והכיסים לא עמוקים כמו של מקורבים לטלנסקי - צריך לבחור. הנה אמן שלא רק עברו מפאר אותו, אלא רלוונטי גם היום.

תגובות