מגזין

להשתנות תמיד

יאיר יונה בוחן איך טום פטי מתפשט מולו, ולמרות שנשים הן המועדפות עליו, הוא נהנה לראות גבר ערום

מאת יאיר יונה. 24-05-2008
להשתנות תמיד

אחד הדברים שאני מעריך ביותר אצל מוזיקאים, ואצל אנשים בכלל, זו היכולת להשתנות. לשבור את הקיים, לצאת מהמסגרת, ללכת למקום חדש. זו הסיבה שקשה לי עם אמנים שמוציאים את אותו התקליט פעם אחר פעם. לפעמים זה נחמד, כי יש אמנים שבשבילם לא צריך לשנות הרבה, רק להמשיך לכתוב שירים טובים (כמו כל ה 15 שנה האחרונות של ניל יאנג). לפעמים השינוי הוא מינורי על הנייר, אבל משמעותי במיוחד בפועל (שוב, ניל יאנג, קרייזי הורס מול סולו).

אמנים רבים בוחרים מחדש את ההפקה שלהם בכל אלבום ואלבום מחדש. הלהקה שאני הכי תופס ממנה בהקשר הזה היא דווקא REM. זו להקה שכתבה שיר טוב אחרי שיר טוב אחרי שיר טוב, אבל מעולם לא הבריקו עם שיר גדול באמת, למרות כל המנוניהם. מה שכן הייתה להם, זו היכולת המעולה לבחור הפקה חדשה בכל אלבום. זו הסיבה ש Automatic נשמע אחרת לגמרי מ New Adventures (התקליט הטוב ביותר שעשו מאז Document), שנשמע אחרת מ Monster (יורדים עליו יותר מדי, אלבום גדול). כולנו מסכימים שהאיש שמחדש הכי הרבה מאלבום לאלבום זה בק. והאישה זו ביורק. ואני, בכלל באתי לדבר על טום פטי, וההארט ברייקרס.

טום פטי בדיוק סגר את דלת האולפן בשנת 1991, אחרי שג'ף לין יצא מעוד הפקה אובר מלוטשת שלו, כשעבדו יחד על האלבום Into the great wide open. האלבום עצמו לא היה גדול באמת, למרות שהכיל מגה להיט - Learning To Fly. ג'ף לין ידוע כמהנדס להיטים ענק, אבל הוא גם סוג של לואי להב של לפני 20 שנה - כשהוא נכנס במישהו עם הפקה, מה שנשאר זו בעיקר ההפקה וקצת שיר מאחורה. וכך יצא שלמרות ש Wide Open היה באמת ובתמים אסופה של שירים מצויינים, כדרכו של טום פטי, הרי שג'ף לין די השמיד ראיות של שירים טובים ועשה אלבום גדול ומנופח ממה שצריך. מה שלא הפריע לו, כמובן, להצליח בהיסטריה. כולל קליפ עם צוק.

כנראה שפטי הרגיש שמשהו לא טוב לו שם. הוא טיפוס של גיטרות אקוסטיות מסוג מרטין (ת'כלס אני רק משער, אין לי מושג איזו גיטרה יש לו), ולס פולים ישנים שמרגישים בהם את העץ . לכן, שלוש שנים אחר כך, הוא קיבל החלטה אמיצה. שבר את מסגרת ההצלחה של האלבום הקודם ולא ניסה להביא אותה באלבום עם להיט. במקום זה, הוא נתן לשירים לדבר, השאיר אותם בלי יותר מדי אוונטות. וזה הצליח לו. ביג טיים זה הצליח לו.

זה לא שהוא התפשר על ההפקה, ממש לא. הוא עבר לעבוד עם ריק רובין. אבל רובין, כידוע לבנאדם ענק מימדים, ומפיק גאון בלי הרבה אגו, הצליח להכיל בתוכו את פטי ונתן לו להשתחרר מול המיקרופון. התוצאה הייתה אלבום רגוע, משוחרר ומרגש שמכיל שירים אחד אחד, שיוצאים החוצה. חלקם קטנים, חלקם להיטים, חלקם גדולים בסאונד (אך לא מנופחים). אווירת דרכים מלווה את כל הדיסק הזה ("Time To Move On"), שכמובן נצבע בחום והכל בו חמים. מהצד השני, לא חסרות שם גם החשמליות, אפשר לשמוע את 'קרייזי הורס' נוגסים בשירים האלה ובסאונד הנשכני-אין-דבר-כזה-יותר-מדי-מגברים ("House In The Woods").

אז יצא שפטי הימר נכון, שבר את מושג ההצלחה כפי שהכיר עד לאותו השלב, הלך על אלבום סולו בלי ה Heartbreakers (להקת הליווי הקבועה שלו) ועם נגנים חיצונים, ידע לאזן את האלבום בחטיבה בלוז-דרומית, ובחטיבת-בוא-נשכור-אוטו-ונצא-לדרכים וגם אפילו בנגיעות של soul במקומות מסויימים.Wildflowers הוא התקליט שבזכותו התחלתי להקשיב לטום פטי אחרי ששנים ידעתי לזמזם שיר אחד שלו, והוא אחלה נקודת זינוק לכל אלה שתמיד רצו לשמוע טום פטי, אבל לא הצליחו לעבור את הקליפ של Learning To Fly.

לבלוג של יאיר יונה - Small Town Romance

תגובות