מגזין

מבוכים וקצבים - חלק א'

כמה ימים רצופים ללא שינה לא מנעו מאודי ניב להגיע להופעה המשותפת של פאניק אנסמבל ואטליז ולראיין את שתי הלהקות

מאת אודי ניב. 17-05-2008

תגיות: אודי ניב, ראיון, Eatliz, Panic Ensemble

מבוכים וקצבים - חלק א'

פרק 1 - המבוך של פאן(יק)

 

כמה פעמים יצא לכם לזוז בלי תנועה? להיות ישובים במקום אחד ובו בזמן להגיע למקום אחר? (בדרך חוקית, שובבים!). לא, אני לא משוגע (טוב, לא רשמית בכל אופן) ואני אפילו לא מגזים. (מלבד לעניין השטויות בסוגריים). הצלילים מעוררי האימה של השיר שפותח את האלבום וההופעה של פאניק אנסמבל, Underground, מתחילים להתנגן ומשאירים אתכם מהופנטים. לא עברו שישים שניות ואתם מוצאים עצמכם במבט קפוא לעבר הבמה. מרגע זה אתם שבויים ורצוי שלא תנסו להתנגד. חבורת המופלאים ובראשה רועי ירקוני יצעידו אתכם לתוך מבוך ההרפתקאות, המבוך של פאניק אנסמבל.

כמו בכל התחלה גם במבוך הזה הייתה תחושת התרגשות שמהולה בפחד, תחושת חשש מהלא נודע שהולכת יד ביד עם סקרנות. אבל פחד הוא דבר חיוני, הוא מכין את הגוף שלך לתגובת Fight or Flight, כך הם מספרים לנו כבר בשיר השני 'Fear' ומרגיעים את כולנו עם מוסיקה מפחידה. החל מהשיר השלישי השמיים האפורים ואווירת החרדה ששררה בתחילתו של המבוך מתבהרת. האביב מגיע ללב המבוך ונותן זווית חדשה על המתרחש. מכאן ואילך המבוך הולך ומתפתל. ממש כמו היו שולטים בחוקי הטבע, חבורת הנגנים המרשימה שהתאחדה לכדי פרויקט אחד תוכל לקחת אתכם לביקור ביבשות ועולמות שונים ומשונים, בתקופות שונות ובמזגי אוויר שונים והכול ממקום מושבכם.

כל עוד המוסיקה המשיכה, אני בשלי. המשכתי להתרוצץ כעכבר אבוד במבוך. נזרקתי לעבר, התעופפתי לעתיד, צפתי להווה והמשכתי לטייל במבוך הקסום. הטקסטים שנבחרו בקפידה מבין כתביה הנפלאים של קרן אלקלעי-גוט מעבירים על הקו הדק שבין חרדה ושמחה, אהבה ושנאה (ומה שבניהם) ומקבלים נפח וצורה מדהימים בעזרת העיבודים הגאוניים של ירקוני וחבורתו. כל צליל וצליל שמפיק כל אחד מהם מתאחד למקשה אחת שיוצרת הרמוניה נעימה עד שכרון חושים. כולם היו מצוינים ללא יוצא מן הכלל; שחקני החיזוק שהצטרפו להרכב המקורי מוסיפים נפח וצבע שנדמה שלא היו יכולים להיות מושלים בלעדיהם. איני יכול להימנע ממילה קטנה על קולה המדהים של יעל קראוס המשמש כשרביט קסמים בעזרתו היא שולטת בסובבים אותה.

לפני ההופעה התיישבתי עם חברי האנסמבל לשיחה קצרה. את הערכתי לחבורת הנגנים הזו לא הצלחתי להסתיר מכם וכצפוי גם לא מהם. נפלתי כבר במבט הנבוך הראשון. החברים מזהים את המצוקה ומרגיעים אותי בכוסית. אחרי שלוש דקות של שיחה כבר נשמתי וחזר לי הצבע. (אגב אני לא בטוח אם הכחלתי, האדמתי או הלבנתי).

אם להודות, אני נוטה להתאכזב מלהקות שמורכבות מהמון נגנים מוכשרים ומוכרים, סו קולד "סופר-באנד". אולי משום שברבים מהמקרים המניע העיקרי שלהם הוא הצלחה מסחרית וכך גם נשמע האלבום. אחרים כנראה לא תמיד מצליחים לשלב את כל העולמות השונים מהם מגיעים הנגנים. במקרה שלפנינו מדובר בסופר באנד ללא כל עוררין. 8 מטובי המוחות, האצבעות והקולות שישנם בישראל התאחדו לפרויקט אחד. אלא שהפעם הוא כבש תחילה את אוזני והתפשט לאחר כמה השמעות לכל רמ"ח איבריי. 8 כלים, 8 נגנים וזמרים מוכשרים עד קנאה שמשתלבים כאילו נולדו סיאמים.

לכן השאלה הראשונה שלי ניסתה לעסוק בדיוק בסוגיה הזו. איך זה עובד? מה עושה אתכם לכל כך שונים בעיני ובעיני רבים ומה הופך אתכם ללא עוד "סופר באנד".

ירקוני: "התאספו כאן מוסיקאים מאד מוכשרים מכל מיני סגנונות. יש בינינו כימיה אישית ומוסיקלית וכל היסודות האלה מתערבבים בצורה הומוגנית וטובה. התחלנו חמישה והרגשנו צורך להוסיף עוד כלים. ההרכב עבר שדרוג עד למצבו הנוכחי. כל תוספת קטנה נתנה המון".   

יעל קראוס: "אני רוצה לציין שמהתחלה הרגשנו שכמה שיש לך יותר נגנים (כמה  שזה נשמע אבסורדי), כך אתה יכול ליצור משהו יותר מינימליסטי, אתה יכול להגיע לרמת דיוק מאוד גבוהה".

זה התחיל למעשה כפרויקט יחיד שהפך ללהקה.

ירקוני: " זאת לא הייתה להקה מתחילת הדרך. זה התחיל בתור פרויקט בקליפה שקראו לו 'רועי ירקוני' בו אני הבאתי את כל התפקידים. ברגע שזה התקדם והפך ללהקה כך גם העבודה הפכה להיות יותר קבוצתית. ברגע שזה התקדם התהליך עבר מכתיבה אישית והבאת חומרים לעבודה קבוצתית משותפת".

נועה גולנדסקי: "זה תהליך טבעי שלא נעשה מאיזה ויז'ן ראשוני אלא להפך. לרועי היה משהו בראש ואנחנו חרבנו אותו; במובן החיובי של המילה".

ירקוני: "אני מסכים. ובצורה הטובה ביותר יש לומר".

יש הבדלים בין הדיסק למופע?

גליה חי :"הדיסק הוא תוצר של ההופעה ועדין הם מאוד שונים. אחרי שהדיסק יצא שינינו את ההופעה קצת. למעשה שחררנו את הדיסק ואז השתחררנו ממנו".

קראוס: " למרות זאת ישנם דברים שהשתנו בהופעה אחרי שהקלטנו את הדיסק".

ירקוני: "אם זאת ישנה חפיפה יחסית בין השניים, זה נובע בעיקר בגלל שיש לנו את הפריבילגיה לכך, שנובעת מהעובדה שיש לנו המון נגנים ויש לנו אפשרות לתזמן את הכול במדויק".

בדיסק אפשר להרגיש בהשפעה של העבודות הקודמות שלך, כמו עבודה בתיאטרון.

ירקוני: "בהחלט. ישנן השפעות של מלחינים שאני מאוד אוהב. חלק גדול מהמוסיקה מבוססת על מוסיקה שכתבתי להצגות ופיתחתי אותם לשירים; שני השירים הראשונים בדיסק הם טקסטים שלקוחים מהאינטרנט ולופים מהצגות שפיתחתי. התלבטנו לגבי סדר השירים בדיסק, כיון שהוא מאוד אקלקטי וכולל קטעים מאוד שונים. עלתה השאלה מהו המיקום הנכון של כל קטע ואיך יוצרים יוצרים אווירה אחידה". 

הטקסטים לא נוגעים רק בחרדות כפי שנהוג לחשוב.

ירקוני: "הרוב עוסק בעניינים של הנפש; הרגשות, היחסים, מחשבות זוגיות וגם כאמור חרדות. רוב הטקסים שייכים לקרן אלקלעי-גוט. ישנו שיר אחד שנכתב על ידי כמה מאיתנו וזה "Sprint In Your Heart".

לכל אחד מכם המון פרויקטים, במקרים רבים גם סגנונות שונים לחלוטין.

עומר הרשמן: "בכל הרכב יש לי את הסטייס אוף מינד שלו. בפאניק למשל, אני לא משתתף בכתיבת החומרים. כאן הכיף שלי הוא להיות נגן. גם מבחינת הפוקוס וגם מבחינת המשקל שעל הכתפיים, אני יכול להיות מסור לעבודה שלי כנגן בלבד ולהתרכז רק בזה והקדיש לזה 100% מהאנרגיות. מה שיפה בפרויקט הזה שאנחנו לא באים אחד על חשבון השני אלא להפך. שיתוף הפעולה רק מעשיר אותנו מכל הבחינות".

מה מצפה לנו בהמשך הדרך?

ירקוני: "הופעות בארץ, במקומות רבים שעדיין הופענו בהם והשאיפה להופיע בחו"ל. אנחנו  עובדים עם יחצ"נית שאמורה לקדם את ההופעות שלנו בחו"ל. כרגע אנחנו ממשיכים במקביל את תהליך העשייה וכבר יש כמות בלתי מבוטלת של חומרים לדיסק חדש".

 

פרק 2- הידעת?

כאשר מגיע השלב בו אין חפיפה בין התשובה שיוצאת מפיך לשאלה "כמה שתית?" ובין הכמות שסימנת בתשובה, הוא השלב לקחת צ'ייסר. זהו אגב, אותו שלב בו כולם מבינים שרצוי שלא אתה תהיה זה שהולך להביא את הצ'ייסר. אבל ככה זה בין הופעות, צריך למלא את החלל. אז הלכתי להביא בכל זאת. אטליז הקפידו שלא להתעכב ועלו מייד עם סיום ההכנות.

צילום: אורית פניני.

תגובות