מגזין

אני אתה והוא ופינק פלויד קנגורו

The Australian Pink Floyd Show מנסים להיות הכי קרובים שאפשר לדבר האמיתי, יוסי חלילי הלך לבדוק

מאת יוסי חלילי. 24-05-2008

תגיות: pink floyd, The Australian Pink Floyd Show

אני אתה והוא ופינק פלויד קנגורו

אחד התפקידים הראשונים שלמדתי לנגן על גיטרה בס אי שם בשנות נעוריי היה זה של רוג'ר ווטרס ב- Money. לשם כך, רכשתי את התקליט שבו מופיע השיר, The Dark Side of the Moon , שיצא כמעט עשור לפני שנולדתי. זה היה המפגש הרציני הראשון שלי עם Pink Floyd. הסאונד, הביצועים, המסר והתוכן של השירים היו משהו שלא שמעתי לפני. אחר כך הגיעה ההיכרות עם אלבומים כמו The Wall ו - Wish You Were Here, ואלבומים מתקופה מוקדמת יותר של הלהקה יחד עם סיד בארט הגאון. זה די ברור - Pink Floyd היא הרבה מעבר ללהקת רוק. בהרבה מובנים זו הלהקה שהמציאה את הרוק הפסיכדלי ועטפה אותו בהפקות ענק של צלילים ומראות שמשתלבים יחד לכדי תופעה. לכן, ההתיימרות לחקות דבר שכזה עלולה להישמע קצת מוגזמת ואפילו מופרכת. אך כנראה שלא לכולם.

The Australian Pink Floyd Show (להלן יקראו TAPFS) הם חבורה של נגנים מוכשרים ומעריצים מושבעים של Pink Floyd, שהחליטו ב- 1988 על הקמת הרכב שינגן רק קטעים של הלהקה האהובה עליהם. עם הזמן הם רכשו קהל מעריצים לא קטן ויצאו לסיבובי הופעות בעולם בהם הם משחזרים קולית וויזואלית את הופעות הענק של ההרכב המקורי, בהבדל אחד קטן: את החזיר המוכר שכיכב בהופעות ובלוגואים של Pink Floyd מחליף קנגורו ורוד וחביב שמזכיר לכולם מאיזו יבשת מגיעים החברים הנחמדים האלה.

במסגרת סיבוב ההופעות הנוכחי מבצעת הלהקה שחזור של המופע Pulse משנות התשעים, כולל עיגול התאורה הגדול מעל לבמה, הלייזרים הירוקים, מקהלת הבנות בשחור וכו'. במהלך המופע המקורי ביצעה הלהקה את האלבום The Dark Side of the Moon בשלמותו בנוסף לקטעים מאלבומים נוספים, וזו הייתה סיבה מספיק טובה בשבילי להיתקע בפקקים של הרצליה-רעננה בדרך לאמפי-פארק, בתקווה שכך יהיה גם הפעם.

שלא כמו שהורגלנו כאן בארץ, ההופעה נפתחה בדיוק ב- 20:15, מועד ההתחלה שפורסם. כנראה שהפחד מידה הארוכה של המשטרה, שמונחת על השאלטר הראשי באמפי ברעננה עשה הפעם את שלו. כשנכנסתי למתחם ההופעה לצלילי Speak to Me,  הקטע שפותח את Dark Side, המוני אנשים עדיין צבאו על הקופות בחוץ. עם זאת, האמפי היה די מלא והמחזה היה מרשים בהחלט - על הבמה הרחבה ניצבו הנגנים כשמעליהם במרכז עומד עיגול התאורה המפורסם ובתוכו מוקרנים מיצגים ויזואליים מתאימים למוסיקה המנוגנת. קירות הרמקולים שניצבו מצדי הבמה עשו את שלהם והשלימו את העבודה. לא כל יום ניתן לחזות בעבודת תאורה וסאונד משובחת כזו, שלמעט כמה תקלות קטנות (רמקול מחרחר בתחילת ההופעה וגיטרה לא מחוברת ב Wish You Were Here) היתה ממש טובה.

TAPFS באו לעבוד. הביצועים בהחלט מלוטשים ונראה היה שהם מנגנים יחד כבר די הרבה זמן, ושעל הכלים שלהם יש אלפי שעות Pink Floyd . בזה אחר זה הם ניגנו את הקטעים מתוך Dark Side והקהל החל להיכנס לאווירה יחד עם The Great Gig in the Sky ו- Money. עם סיום הקטע האחרון באלבום, הודה הסולן סטיב מאק לקהל והודיע על 15 דק' הפסקה, מה שקצת הפתיע את כולם. הפסקה אחרי 50 דקות זה משהו שלא רגילים אליו כאן, וניתן היה לראות זאת על הפרצופים הנבוכים משהו שבקהל. זו הייתה הזדמנות טובה לבחון את שכבות הגיל המרכיבות את מי שהגיע לצפות במופע הזה. לא הופתעתי לגלות שרוב האנשים סביבי חצו מזמן את העשור הרביעי לחייהם ואולי אף צפונה מזה, אבל אולי ככה זה כשיש לך כרטיס למקומות ישיבה. בסיבוב שעשיתי לאחר מכן גיליתי מספיק חבר'ה שעוד לא היו בתכנון כשווטרס וגילמור חרשו את הבמות.

ההופעה התחדשה עם Shine on You Crazy Diamond (אל תשאלו אותי איזה חלק שלו), אחד הקטעים הסוחפים ביותר של הלהקה. אחריו הגיעו קטעים מאלבומים כמו Learning to Fly ו- Animals, שבמהלכן הופיעה בובה מתנפחת של חזיר ענק עם עיניים אדומות בצד הבמה, מה שגרם לרחשים בקהל ושליפת אינספור מכשירים סלולאריים (די, נמאס!) לצילום המאורע. אך ההתעוררות הגדולה נרשמה איך לא, ב Another Brick in the Wall. אז, גם אלה ששילמו הרבה כסף בשביל לשבת החלו לעמוד ואף לנוע לצלילי אחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה. הציפייה שלי ל Hey You גרמה לאכזבה קלה שכן הוא לא הגיע, אך הפיצוי לא אחר לבוא עם One of these Days  שנתן את האות לזרימה של הקהל לכיוון הבמה, כמה שיותר קרוב לאוסטרלים ולבובת הקנגורו הענק שהתנפחה מאחוריהם. ההופעה הסתיימה עם עוד להיט גדול , Comfortably Numb, שהשאיר את הקהל עם טעם של עוד. בקריאות "we want more" ובניסיון לברר איך אומרים הדרן במבטא אוסטרלי המשיכו החברים מתחת לבמה עד שהאוסטרלים התרצו ועלו לשיר אחד נוסף - Run Like Hell.

אז הם באמת נשמעים כמו Pink Floyd, שואל כל מי ששמע שהייתי שם? התשובה היא שהם נשמעים קרוב מספיק. סטיב מאק לא נשמע בדיוק כמו דייויד גילמור וקולין ווילסון הוא לא ממש רוג'ר ווטרס, אבל אין שום סיבה לצפות שהם יהיו כאלה. מי שרוצה לשמוע ולראות את Pink Floyd המקורית יכול לקנות DVD של אחת מההופעות שלה עם יופי של איכות. למי שמעדיף להרגיש את הקסם של הופעה על הבמה, TAPFS הם הדבר הכי קרוב שיש לעולם להציע כעת. חפשו את הקנגורו הורוד. ותגידו שגילמור שלח אתכם.

תגובות