מגזין

דאב מטאלי

דאב ומטאל הם כמו יין ויאנג, אזור מלחמה הוא סקסי. דאב טריו הם היין והיאנג הסקסי של אזור מלחמה "ישראל". אורלי נקלר חזרה מההופעה דאב טריו בלבונטין שנערכה אמש

מאת אורלי נקלר. 09-05-2008

תגיות: Dub Trio

דאב מטאלי

מה הקשר בין פיל ופסנתר? כמו הקשר בין דאב ומטאל. אין קשר.

לפני כחודש התחיל לעבוד אתי בחור מקסים, טוב לב, סטלן. החיבור בינינו מאז ועד עכשיו מוליד כל הזמן אסונות חדשים, מטופשים. אבל אנחנו מצליחים להתעלות על הקשיים, להתיר את המכשולים, מתחשלים. הוא לא מבין איך אני יכולה לאהוב מטאל. "יש בזה משהו אלים", הוא טוען, ההיפי הסטלן. "את חייבת לאהוב רגאי ודאב", הוא רודה בי. אני לא מוכנה לאהוב רגאי, הוא לא מוכן להשלים עם המטאל. חוץ מזה אנחנו מסתדרים מצוין. כמו יין ויינג, שחור ולבן, דאב ומטאל הפכו אצלנו לפלוס ולמינוס של בטריות במעגל חשמלי סגור, ניגודים שמייצרים אנרגיה חדשה וקסומה, מהסוג שגורם לך להתקדם תוך כדי תנועה. אנרגיה מסוג "דאב טריו".

בשלישייה המוזרה הזו, כולם נגנים מטורפים שחברו להפקות גדולות שם כמו קומון ומוס דף. אני בכלל הכרתי אותם בזכות החיבור לפרויקט האדיר של פאטון "פיפינג טום", והלא אני ידועה כפריקית חסרת תקנה של פאטון בכל אשר ילך, על כל הזיה וכל נוד שהוא מפיק כבר שנים רבות. דאב טריו הבינו איך עושים מים ועשו מהם שני אלבומים, ואז העזו לשפוך את המים שלהם לתוך תלת פאזי ולהישאר בחיים עוד שני אלבומים נוספים. מה שהחל ליטראלית כשלישיית דאב "קינג טאבי" סטייל, הלך וקיבל גוון כהה ומטאלי לאורך הזמן, עד כי הניגוד הבלתי מתקבל על הדעת הזה הסתבר כחיבור הטבעי ביותר בעולם. הדיסטורשנים שלהם צפים בתוך הזייה דאבית מרחפת, מאחדים את הקהלים משני הכיוונים לנקודה אחת במים לא טריטוריאליים, בערך איפה שעמדה ספינת השלום של אייבי נתן במשך שנים רבות. בעצם אולי יותר לכיוון משולש ברמודה. וכשיגיע מייק פאטון להקליט איתם את האלבום החמישי כמובטח באול מיוזיק (הוא כבר נתן מקולו בשיר אחד באלבום האחרון) נוכל להגיד שהסערה שככה בשלום.

דאב טריו מגיעים לישראל בערב יום הזיכרון. יוצא לי לשבת איתם על הבר יום אחרי ביום העצמאות, לדון בפחדים המתבקשים מרחובות ריקים ושוממים, מצפירה ארוכה מתמשכת, אולי כמו שדמיינו אזור מלחמה. דיויד אלן אמר לי שבוע קודם שאזור מלחמה הוא אולי אפילו קצת סקסי, בגלל האקשן התמידי וריח הסכנה באוויר. אני לא יכולה להגיד שהם הזדהו עם זה. יום אחרי כבר הכל שמח וכל עם ישראל בחוץ שותה את עצמו לדעת. זה השלב שהם כבר מרגישים יותר בבית. הם שלושה צעירים נחמדים בטירוף, כמעט נטולי פוזה לגמרי. כשהם עולים על הבמה להופעה הראשונה כבר מוצאי יום העצמאות, מרבית הקהל מתגלגל פנימה אחרי יום שלם של שחיטת פרות קדושות למטרת צלייה מרבית במנגל המסורתי של יום העצמאות. המופע הפותח של המידנייט פיקוקס משמש כאפריטיף מוצלח המשתלב באופן מושלם במנה העיקרית של דאב טריו.

סמפול מוקלט מראש הכולל את המילה "ישראל" מציג את הדאב טריו על במה ריקה. הם עולים מיד כשהוא נגמר. מהדקה הראשונה הם מפגינים יכולות נגינה מופלאות, נוטפות סקס אפיל, בכל אחת מהעמדות: בס גיטרה ותופים. דיפי הולמס (גיטרה) וסטו ברוקס (בס) מבלים מחצית מהזמן קרוב לרצפה, מטפלים בסט אפקטים מפואר שצובע בקשת גוונים רחבה את כל הסאונד ההזייתי שלהם. בשאר הזמן מתמכר הולמס לגיטרה, רוקד איתה ומתעלס איתה בו זמנית, פורט עליה, מצליף בה, דופק סליידים ומעברים, רובם  מכיוון הרוק/מטאל, לפעמים גם מלודיות, לפעמים הוא נבלע בתוך הדאב. ברוקס על הבס לא נותן שישכחו שגם לכלי הזה יש תפקיד ונוכחות, מעשן ומנגן בעיניים עצומות כמעט כל הזמן, מתחבר להוויה הדאבית. אבל את ההצגה ללא ספק גונב ג'ו טומינו על סט תופים מטורף, מכתיב את הקצב, מגביר , שובר מקצבים, נוטף זיעה ולא עוצר אפילו לרגע לשתות או לנוח. בשביל הדאב הוא משתמש בסט אלקטרוני, בשביל הרוק - במערכת החיה, רוב הזמן משלב בין שניהם במומחיות של אמן. כולם מתואמים להפליא, ממקומי בצמוד לבמה אני יכולה לספר גם שלא נצפה שימוש בדפים כתובים של ליין אפ (סדר השירים). איך הם שמרו על תיאום כל כך מבריק, לאלוהי הדאב התשובה.

מה שמדהים בהופעה הזו היא שאף פעם אין לגמרי מושג מתי להניף את השיער מצד לצד ומתי להתנדנד "רבי סטייל" כמו בתפילת מעריב לצלילי הדאב, שחודר מתוך הדיסטורשנים בהתקפות פתאומיות ונעלם שנית לתוך שוחת הרעש. לשמחתי, רוב ההופעה היא מטאלית. הדאב מבצבץ לפרקים החל מאמצע ההופעה וברקע של המוסיקה, שומר על אוירה אך לא נותן לקהל להתרכך ולהזות. הטריו מסיימים בדיוק בזמן עם קטע סיום מפיל שלאחריו אין טעם להמשיך. הקהל קורא להדרן, לי כבר היה מספיק. אני צריכה מילים במוסיקה שלי, ופה נכנס המחסור במייק פאטון, שאילו היה מגיע אפילו רק לנבוח קצת לתוך המיקרופון, הייתי מסופקת יותר. למרות זאת, אופורית ההופעה, ההתפעלות מהנגנים האדירים, האנרגיות המדגדגות בקצות האצבעות, כל אלו זרמו בדמי בעודי ממתינה לשובם לבמה לשני קטעים אחרונים בהחלט. שתים בלילה, דאב טריו מזמינים לבוא גם למחרת.

לא בטוח שאגיע לעוד הופעה, את כל האנרגיות סחטו ממני שלושת המופלאים האלה, אבל מי שלא הגיע להופעה הראשונה מוטב שילך לראות את דאב טריו בפעולה. החבר'ה האלה יודעים מה הם עושים ומי יודע מתי הם ישובו לאזור המלחמה "ישראל".

צילום: אורלי נקלר.

Dub Trio ב-Myspace.

תגובות