מגזין

גונג של השמש העולה

גיל מטוס מעדיף לראות קומקומים מעופפים מאשר כדורים מעופפים, בביקור שלו בממלכת גונג הוא קיבל שיעור על הקשר בין פסיכדליה ונעורים

מאת גיל מטוס. 06-05-2008

תגיות: גיל מטוס, רוק, פסיכדלי, פסיכדליה, ביקורת, גונג, gong, דיוויד אלן, סיקור הופעה, Acid Mothers Gong, טריפ

גונג של השמש העולה

השאלה השכיחה ביותר ביום ראשון הייתה: "אז איפה אתה רואה את המשחק"? אחרי שהבנתי שמדובר במשחק כדורסל, זה שמטרתו היא לקלוע את הכדור לתוך הסל, עניתי בנימוס שאני הולך להופעה של דיוויד אלן. "הופעה של מי"? שאלו אותי. "של דיוויד אלן" עניתי. "מייסד להקת גונג, אבי הפסיכדליה, אחת מהדמויות המרתקות ביותר במוזיקה הפסיכדלית משנות ה - 60 ועד היום". "שנות ה - 60?! אז בן כמה הוא"? "הוא נולד ב-1938 אז הוא בדיוק בן שבעים היום" השבתי בהתלהבות.

כשל מערכות. זה השלב בו מערכת עיבוד הנתונים של המאזין הממוצע מגיעה למבוי סתום שצריך לפרוץ. למרות קיומם של וירוסים בעולמנו כמו מיק ג'אגר, תיאור הופעתו של דיוויד אלן על כל המשתמע מכך, יחד עם גילו נשמעים כמו חיבור לא ברור. אך מי שהחליט לוותר על צפייה בעשרה גברים רצים עם כדור, והגיע להופעה של Acid Mothers Gong בטוח לא הפסיד ואף זכה לחוויה שהוא לא ישכח הרבה זמן.

הערב נפתח במופע חימום קצר של טצויה יושידה המתופף של Acid Mothers Gong יחד עם הבסיסט איגור קרוטגולוב והסקסופוניסט אסף צחיר. הטריו המעניין הזה הציג יכולת אלתור מרהיבה רוויה בקולות מוזרים ובגרוב כבד. דיוויד אלן כמיטב המסורת עולה לבמה בלבוש היפי הולם. חובש כובע אדום שיוצאת ממנו כפפה שחורה, מסובב ידית קטנה בתיבת נגינה שמניעה את גלגלי הפסיכדליה של הערב. יש אמנים שיש מסביבם מעין הילה, קשה להסביר את זה במילים, אך דיוויד אלן ללא ספק נמנה ביניהם. מחויך, אנרגטי וזוהר הוא מקרין משהו שאי אפשר להישאר אדיש אליו. הקהל נעמד, מריע ומעניק לו את הכבוד הראוי.

Acid Mothers Gong הגלגול הנוכחי של תופעת גונג מורכב מחבורה של נגנים יפנים משוגעים. טצויה יושידה ממשיך בתפקיד מכונת התופים חסרת הנשמה, קוואבטה מקוטו גוש שיער שלא מרחם על הגיטרה הקטנה שלו והבסיסט גוש פולוק האיש והמגפון. למעשה גוש הוא הגיטריסט של להקת University of Errors שהיה אמור לנגן בכל מקרה, אך היות והבסיסט המקורי של ההרכב היה חולה, גוש החליף אותו.

Acid Mothers Gong מבצעים חומרים של Gong אך ממש לא נשמעים אותו הדבר, למעשה הם לקחו את המוסיקה של גונג לכיוונים כל כך שונים, שאפשר לומר שמדובר בסוג של חומר חדש. ואולי זו הגאוניות של דיוויד אלן שלאורך כל הקריירה שלו הצליח להמציא את עצמו מחדש מבלי לדרוך במקום ולהיצמד לקלפים המנצחים. מרבית האמנים בני גילו של אלן נוטים להישען על תהילת העבר והמופע שלהם מורכב ברובו מהקלאסיקות שהקהל כבר מצפה לשמוע, מידי פעם הם עושים איזה עיבוד שונה במקצת כדי לגרום לנו להרגיש שיש להם סחורה חדשה להציע, דוגמת העיבוד החדשני לצד האפל של הירח שרוג'ר ווטרס ניגן בהופעה בארץ. אני עדיין מנסה להבין מה נשתנה, כנראה שנוספו איזה שתי דקות של סולו גיטרה לאחד מהשירים.

עצם החיבור של דיוויד אלן עם מוסיקאים יפנים צעירים שיכולים להיות ילדיו מעידה על תפיסת עולמו והיכולת להתחדש מבלי לדרוך במקום, מה שמתחבר עם דמותו. דיוויד אלן אולי זקן בגופו, אך בנשמתו הוא מעין ילד, במובן החיובי ביותר של המילה. האנרגיות שהוא מקרין, הביטחון, החיוכים, הפשטות וגם העובדה שלאורך הקריירה שלו הוא כל הזמן התנסה בהרכבים ועיבודים חדשים ויצא לאינספור מסעות מוסיקאליים, מעידים על האופי המיוחד והסקרנות שאופייניים לילדים. מעט מאוד מבוגרים מצליחים לשמר אותה, אלה שמצליחים, עונים לתואר "גאון". איינשטיין אף העיד על עצמו כמה פעמים שהוא מעולם לא הפסיק לחשוב כמו ילד. אנחנו מעריצים אנשים כאלו כי הם נותנים לנו פרספקטיבה שונה על החיים, פרספקטיבה של אנשים שהצליחו לשמר את התכונות הטבעיות ביותר של האדם, אלה שהחברה תמיד מנסה לדכא.

From outer space, Flying Teapot

החוויה שנוצרה מהחיבור המיוחד הזה היא מעיין אלתור פסיכדלי רווי בקסם. אלן ומקוטו תופסים גיטרות לבנות קטנות, שבמבט ראשון נראות תמימות ביחס למה שהן יכולות לייצר, אך הם לא מרחמים עליהן. בעזרת קשת, אביזרים נוספים והרבה אפקטים הם בוחנים את גבולותיהם של השריגים ושל הצלילים שהם יכולים להפיק. יחד עם הבס והתופים האגרסיביים הכול מתחבר ליצירה ארוכה שנבנית שלב אחרי שלב עד שמגיע השיא שמעיף אותך לכוכב הלכת גונג. וכל זה קורה בישיבה, שיקול בהחלט מוזר בהתחשב באופי ההופעה, אך ערב מסוג זה בהחלט הוכיח שאפשר לעוף גם בישיבה.

ההופעה הורכבה מכמה יצירות ארוכות שבכל אחת התקבלה התחושה ש- Acid Mothers Gong נתנו את כל מה שיש להם להציע ויותר. אלן בחר לדבר יותר בין השירים, כך שרוב ההופעה הייתה אינסטרומנטאלית, במיוחד אם לא מחשיבים כל מיני מלמולים ואפקטים קוליים שהוא אוהב לייצר. אחרי פחות משעה וחצי ושני הדרנים שחשפו קהל משולהב וחם שמסרב להתפנות, נגמרה ההופעה. בסטנדרטים המקובלים מדובר בהופעה קצרה מהרגיל, אך התחושה הרווחת הייתה, קצרה וקולעת. קל מאוד ליפול לתחום הטרחנות בהופעות כאלה ואלן וחבריו לא נתנו לזה לקרות ועצרו בנקודה הנכונה. נקודה שהשאירה את הקהל רעב לעוד חומר, אך גם מוקסם מהחוויה המזככת שעבר.

ובכן, הנה תובנה של אירועי הימים האחרונים. דיוויד אלן סיפר בעבר על טריפים שלקח, למעשה אין הרבה הסברים למוסיקה של גונג ללא L.S.D, הוא בן שבעים, ממשיך להופיע, נראה מצוין ואנרגטי יותר מרוב האנשים בני גילו. ד"ר אלברט הופמן ממציא הסם וידוע כמי שעשה בו שימוש רב, נפטר בשבוע שעבר בגיל 102. אמנם לא מדובר במדגם מייצג אבל אכן אפשר לראות להיכן נושבת הרוח או לאיזה כיוון בורח הארנב. ולסיום, כדי שלא יגידו שאין פרגון לספורט הישראלי אז - יאללה מכבי.

השתתף בהכנת הכתבה ובמסע לפלנטת גונג - אסף קפלן

 

תגובות

  • גונג, כוכב נהדר וקסום

    ככה בדיוק הרגשתי בהופעה, כתיבה מעניינת זורמת וציבעונית. תודה רבה ביקורת יפיפיה.

    דוד, 19-05-2008 01:56