מגזין

אמן אימפרסיוניסטי

בניגוד למובטח, רם אוריון לא היה על הגיטרה ושי ברוך לא היה על התופים. אודי ניב חזר מרותק מהופעה אינטימית של ערן צור ויובל מסנר

מאת אודי ניב. 02-05-2008

תגיות: אודי ניב, ערן צור, יובל מסנר

אמן אימפרסיוניסטי

מאת: אודי ניב

מלבד מספר מועט מאוד של בנות, הייתי הצעיר ביותר, וגילו של הקהל תרם רבות לאווירה האינטימית שנוצרה בקפה ביאליק בת"א. האור הופך עמום וההופעה עומדת להתחיל. זה הזמן להבחין שהשלט שבישר על ההופעה וניצב על דלת הזכוכית שבכניסת בית הקפה לא תאם למה שהתרחש; רם אוריון לא היה על הגיטרה ושי ברוך ומערכת התופים שלו לא הגיעו למקום. את מקומו של אוריון תפס יובל מסנר המוכשר על הצ'לו ומידי פעם מחליף לקלידים. ערן צור החליף בין הגיטרה האקוסטית לגיטרת הבס שלו. מכאן ניתן להסיק שהעיבודים שנוגנו לא יכלו להיות אלו המוכרים לנו מהדיסק.

ההופעה נפתחת עם "המכסה הירוק". הקהל אולי היה עוד רדום אבל העיבוד השונה והמלוטש שלו הצליח לדבר אלי. רק בהופעות אינטימיות מסוג זה יש את היכולת ליצור איזשהו קשר עם האמן שלא יכול להתקיים בהופעה בסדר גדול סטנדרטי. בדרך כלל לוקח זמן (אם בכלל) לסחוף קהל שרגיל לרוק ודיסטורשיין אל מקומות חשוכים ואפלים. צור יודע לעשות את זה מצוין. הטקסטים ואופי השירה שלו הם כלים חשובים בהם הוא משתמש לצורך העניין. הכתיבה שלו מאופיינת בטקסטים מצוינים וציוריים שעוסקים בנושאים קשים כמו בדידות מיניות, יחסים, טראומות ילדות ושאר סיפורים שיזעזעו גם את מיטב קשוחי האנושות. גדולתו של צור היא "ההליכה על החבל הדק" שבין שירה ודיבור ובהיעדר כלים על הבמה יש מספיק מרווח לשים לב לזאת.

אחרי שלושה שירים עם הגיטרה הוא מחליף אותה בבס ונותן הסבר על השיר הבא. זהו אולי החלק שאני הכי אוהב בהופעות שלו. צור דואג לשתף את הקהל שלו בהסברים מהטקסטים המאוד לא קלים לפענוח שלו. זהו מעשה אמיץ בעיני שכן לתת פרשנות לשיר עלולה לקבע את המאזין ולא לתת לו להכניס את עולמו שלו אל השיר אבל לצור אין מה לדאוג; תנועות הראש, כיווצי הפה וגלגולי העיניים שלו משכנעים כל כך עד שקשה להבחין שחלק מהשירים נכתבו כבר כמעט לפני שני עשורים ואף יותר. צור מקפץ בין כל אלבומיו ומתבל את ההופעה בטקסט שירה מצוין, (שבחר בו ברגע ממחברת השירים אותה הביא עימו) כשהוא מלווה עצמו בבס. הקול והאינטונאציה המאוד מובהקת שלו רק מעצימים את כוחה של התופעה. מסוג הקטעים שרק בשבילם שווה ללכת להופעות מהסוג הזה. הקול העמוק והקודר שלו לא משאירים הרבה צורך בכלים נוספים על הבמה.

ביצוע מרגש נוסף שראוי שאזכיר היה של השיר "עלבון". אין אדם בחלל שלא קרה לו משהו כששמע את הבטן של צור צועקת "תראי איך שזה נח לו במרכז החדר-עלבון גדול-קשה". יובל מסנר, הוא שם איתו עוד מימי טאטו. הוא קשור אליו מוסיקלית אולי יותר מכל נגן אחר בארץ, חיבור מהסוג שלא רואים כל יום. בין אם ליווה אותו בכלי נגינה ובין אם בקולו שלו הוא עשה את העבודה במסירות וביעילות. הוא מצליח להוציא מהצ'לו צלילים ומנגינות שעלולות לתפוס מקום בתאי הזיכרון שלך לאורך שנים רבות. הוא אפילו שר לנו את "בדידותי" המצוין שלהם מימי טאטו, בעוד הקהל שימש בכפות ידיו לנתינת הקצב.

אני אוהב לראות אמנים בסיטואציות שונות. אין ספק שאם הייתי עומד על דשא עם עוד כמה אלפי אנשים כשצור מלווה בהרכב נגנים מלא על במה גדולה- זה היה מרגיש אחרת. אבל לא בהכרח יותר טוב. יש סיכוי שייקח לכם יום או יומיים רק לעכל את מה שראיתם ולהגדירו כטוב. זהו מסוג המופעים שצריך לחלחל בך ורק בלילה בלילה, בשקט בשקט, עם עצמך , תגיע התובנה.

ערן צור ויבול מסנר חותך בחתך הזהב; מופע אינטימי. אחרי הכול, לא למכורים בלבד.

צילום: מיטל הראל, Brazilero.

תגובות