מגזין

אדום חיוור

אורלי נקלר נהנתה, אך לא הצליחה להתרגש מההופעה של רד סנאפר כפי שציפתה. על ההבדל בין חיבוק ידידותי לסקס פרוע

מאת אורלי נקלר. 26-04-2008

תגיות: Red Snapper

אדום חיוור

סופו של יום אדום לוהט. מסוג הימים בהם אנחנו שואלים את עצמנו מדוע בכלל יצאנו מהבית. משקה תוסס אולד סקול, גזוז של פעם, תותית או אפילו שייק פירות עשויים להציל את המצב. איזה פחית רד סנאפר מרעננת (נשמע הרבה יותר כמו מיץ אקזוטי מאשר דג רקק) עד שהשמש תעלם לגמרי בים, תשכיב את הדגים לישון, עד שיעלה הדבר האמיתי על הבמה.

שני צעדים וחצי מפרידים בין החדר שלי לחדר המוסיקה (aka music room), מועדון ההופעות החדש בחסות הזאפה, היכל הדואטים בין שירה ומזלגות. יאמר לזכותו של המיוזיק רום, שנפתח כמעט בלי רעש וצלצולים, שהפעם הוא מריח קצת יותר מוסיקלי. אולי איזה סרטן יקפוץ להגיד שלום מהצלחת של הסועדים בקפה שלמעלה (זאפה קפה), אך במיוזיק רום עצמו יש בעיקר חלל ובר.  

 

בחלל - קהל מסוג ירושלים. בבר - קהל מסוג תל אביב. קצת מרגיש כמו הופעה באוגנדה. יותר החנות, פחות המדינה. בסקר קצרצר שערכתי נוכחתי לדעת שאינטואיציה נשית לא משקרת. הקהל הורכב ברובו משדרני קול הקמפוס וחובבי מוסיקה אלקטרונית ירושלמים. לצערי, לא היה הרבה את מי לשאול.

רד סנפר עולים על הבמה, מופיעים כמעט בתוך הקהל. עכשיו כבר נראה קצת יותר מלא. הבמה מוגבהת אך במעט מרצפת המועדון כך שמי שעומד ממש מאחור ייתכן ויוכל רק להתענג על הסאונד המוצלח המתפרש באופן כמעט שווה ברחבי החלל (והבר). את עמדת הדיג'יי, אגב, אפשר לראות מכל מקום באולם.

לשים דיסק של רד סנאפר בבית מתאים כמעט בכל סיטואציה, בעיקר מהסוג הלילי, האינטימי. אסיד ג'אז סקסי עם הפרעות קשב של טריפ הופ, דראם אנ'בייס לפרקים, איטי יותר ומחושב, עשוי רובו ככולו בכלים חיים. הם באמת טובים בזה, בלחנים, בנגינה, במקצועיות. הציפיות ממוסיקה כזאת בהופעה נחלקות לשנים: דגש על סמפולים אלקטרונים שיביאו עימם דרייב של מסיבה, או הופעה חיה מהוקצעת היטב, אנרגטית, שתביא איזה טוויסט חדש, ערך מוסף למוכר ולידוע. שניהם דורשים מההרכב שבירת מסגרת, התפרצויות זעם, פעילות לא שגרתית בתוך המוסיקה הלא שגרתית ממילא. אך רד סנאפר מאד בשלהם: הכל מנוגן בדיוק כמו שצריך, מהתחלה ועד הסוף, אין מקום לאלתורים, או לטעויות, מדי פעם איזה סולו מתפרץ ומושתק מידית במבנה המתוכנן של המוסיקה.

זה כיף לשמוע את המלודיות המוכרות ולהסתכל עליהם מנגנים, מקצוענים שבאו לעשות את העבודה וגם ליהנות קצת. כיף כמעט עד הסוף, אולי בלי ההדרן. כי למרות שהסאונד עובר כמו אלבום והכל תואם להפליא את איך שאני מכירה את המוסיקה שלהם, לשים את האלבום אפשר גם בבית.

הם מנסים לתקשר עם הקהל, רובנו מתקשים להבין את בלאי המילים הבוקע מהמבטא הבריטי הכל כך סקסי. הם כנראה מבינים את זה כי הם לא מדברים הרבה. בעיקר מודים לקהל. אה, ומספרים על איזה שיר שהם כתבו ממש היום. לי זה נשמע כאילו הם עבדו עליו חודשים. מקצוענים, כבר אמרתי? הבר מתמלא באנשים שלא אכפת היה להם לזרוק 120 שקל (או להיכנס בחינם) כדי להתעלם לגמרי מההרכב על הבמה, מהקהל שבא לשמוע. ההמולה עוברת מהבר אל החלל. הרעש במקום הקטן ממילא, תחושת האגביות של ההופעה, חוסר נימוס שאנחנו פה כל כך מורגלים בו, ועם זאת כמעט נעלבתי בשבילם.

אבל הם בשלהם, כאילו לא שמים לב למהומה. ההופעה ארוכה, אולי קצת ארוכה מדי, נגמרת אחרי שעה וארבעים. אולי זה בדם הבריטי, המאופק שלהם, לגמור בשקט וללחוץ יד באדיבות. כמו ההבדל בין נישואין של שנים רבות לריגוש ההתחלתי של קשר חדש. כמו ההבדל בין ידיד לבן זוג. סערת חושים לא הייתה שם.

ואם ישאלו אותי איך היה, ודאי אגיד שהיה נחמד. "כי הוא מאד נחמד, ואומר את כל הדברים הנכונים, יש לנו הרבה על מה לדבר, באמת נחמד, ואין לי שום דבר רע להגיד עליו. רק נחמד. כנראה לא נזדיין הלילה".

צילום: רועי נגרי.

תגובות