מגזין

עבודה עברית

מאור בוכניק בדק האם באוסף עבודה עברית יש גם פינות חבויות ומענינות, להלן התוצאות

מאת מאור בוכניק. 29-04-2008

תגיות: עבודה עברית

עבודה עברית

 

אדם צובר זכרונות, ככה זה מתחיל, אם אני זוכר נכון. המילים של יונה וולך, הביצוע המחודש של אברהם טל (אקס שוטי הנבואה) והדיסק הראשון מתוך אוסף מרובע, במארז מהודר כבר רץ במערכת. שישים שנה בחיים של מדינה כבר רצים בראש, כשהיסודות נעוצים באחד הערבים האחרונים על שולחן עץ, בפינה חשוכה בפאב של הקיבוץ. התחלנו בסוציאליזם.

חצי ה"גולדסטאר" שלי כבר חצי ריקה כשסחבק עדיין מלקק את הקצף מהשפתיים.

- אתה עוד כותב ?

- פה ושם, למה, אתה קורא?

- נראה לך, אתה כותב חרא, פעם כתבת טוב.

ישירות וכנות אלו התכונות הכי ישראליות - דוגרי, לא ככה?

ספגנו שלושה חצאים של "גולדסטאר", כל אחד, אני והשמוק. על החצי הרביעי והאחרון ישבתי לבד, אחרי שנפרדתי מסחבק, מהרהר לעצמי."פעם" אהה..?!

 וואלק פעם, גם בקיבוץ הזה מכרו את ה"גולדסטאר" בשישה שקלים, מתנדבות קיפצצו והחזיקו "נובלס"ביד אחת ומקל ביליארד בשנייה. פעם, אז מה. חיים את העכשיו.

מאותו הערב חלפו יומיים. סוף השבוע חלף עבר לו, והתחלנו עוד שבוע של עבודה - עבודה עברית.

במדינה נידחת אחת, במזרח התיכון הישן, השבוע התחיל עם הפתעה שוברת שגרה - "עבודה - עברית", ולמטה כתוב באותיות של קידוש לבנה "מחווה לשישים שנות יצירה מקורית".

בשנים האחרונות אני מתקשה למצוא הרבה אלבומים ישראלים שמצליחים לרגש אותי, וגם מ"עבודה עברית" לא היו לי ציפיות בשמיים. אולי כמו שעבר לבן גוריון בראש ב48' - יאללה מדינה, מה יש - לא ילך, תמיד אפשר לחזור לגלות. בהלך רוח דומה, אמרתי ננסה, מה יש, זה לא שאין שמות מבטיחים של יוצרים ומפיקים.

בימים של שגרה, חולפת יותר מפעם אחת המחשבה על הגירה, בלי  לדפוק חשבון יותר מידי (אמרנו דוגרי, לא?), כ"כ קל לארוז מזוודה, ולהרחיק חזרה לנימבין, אוסטרליה. במזוודה כמו ישראלי טוב, גם תכניס מוזיקה ישראלית, בעצם למה לא "עבודה עברית" ?

אלבום כזה שתיקח איתך למקום רחוק, כזה שיקרע לך את הלב מגעגועים, כזה שיזכיר לך נשכחות של מולדת, ניחוחות של בית, זכרונות ורודים נטולי ציניות, אלבום כחול לבן, שתתרגש מהביצוע החדש ותתרפק על הישן.

כמו בכל שנות קיום של מדינה, יש רגעים מכוננים, רגעים של יופי צרוף ופשוט, יש רגעים שעדיף לשכוח, ויש רגעים של להפסיק לחשוב ופשוט לשמוח. ככה גם ב"עבודה עברית", יש קטעים שהשתיקה יפה להם ויש נקודות אור של תקווה, גם כשלעיתים נדמה כאילו הפופ המחורבן הרס כל חלקה טובה.

יעל דקלבאום בביצוע ל"פמלה" (במקור של בועז שרעבי), הכניסה אותי לזון של כמה דקות, ביצוע נקי, מלא כמו לחם שיפון, היופי עוטף, והראש במקום אחר. אולי פמלה היא אותה מתנדבת שנעלמה ביום אחד מהקיבוץ? כשהשיר נגמר, שאלתי לאן נעלמה דקלבאום, "והוא תוהה האם אמת, או רק חלום הייתה, פמלה".

המארז המהודר כולל בתוכו גם וואחד ספר, שמגולל את הסיפורים שמאחורי השירים, ההפקה והמבצעים - המקוריים והחדשים. תמונות של פעם והיום, כשלרמי קליינשטיין היה יותר שיער, ולמוש בן ארי פחות שיער.

את הדיסק השני מתוך הארבעה שמעתי ברכב. כביש 5, נוסע מזרחה כשירח מלא זורח מעל גבול קלקילייה כפ"ס, התמונה הישראלית שלי, כשהחל להתנגן "נכון להיום" של זוהר ארגוב, במקצב רגאיי, בביצוע של לוס-כפרוס. ביצוע שאפשר רק להגיד עליו - יא סאלם, סחתיק עליכום יא קומראד. "יום יום אני שולף מהלוח דף" (נשבע לכם שגם שמעתי בין השורות - "יום יום אני שולף מהמוח דאב", או שזה רק אני)

עובד כמו חמור, במזוזה אני עבד והמוח רץ. נזכרתי שהתקשרה אלי  בלאק מג'יק וומאן, מנהלת שידורים אחת, שביקשה שאעדכן את פרופיל התוכנית שלי, ואוסיף ביקורת על שני אלבומים. אם היא קוראת את השורות האלו, יש מצב להחשיב את הביקורת הזו ככפולה ? אחרי הכל, זו "עבודה עברית" שכוללת 4 דיסקים, במארז מהודר.

המשכתי עם הדיסק השני באלבום. ישבתי בשקט, הקשבתי, שמעתי את "מישהו שומע אותי", (של "איפה הילד" במקור) בביצוע של פיטר רוט. שומעים בנאדם, שומעים אמיתי, נכון ובוגר.

הפתעה נוספת בדיסק, מגיעה ממקום קצת לא צפוי, או שבעצם אין מה להתפלא. כחבר צמד הבטלנים, לשעבר, אבי קושניר הוא כבר לא הילד מ"אלכס חולה אהבה", ובאלבום מצליח עם סימפול מדוייק להוציא יפה את "בראשית".

לכל מדינה יש את התקופות היותר טובות ואת רגעי השבר. למשל ב67' זכינו בסיני, חצי האי סיני, סיני שלנו, לא צריך פספורט, אבל מנגד, סיפחנו אלינו 3 מליון פליטים.

ב77' בא המהפך, רק שמאז אין הבדל בין ליכוד למערך.

כמו ששנות השמונים, עם השיער המנופח, החותלות על הרגליים והז'קטים עם הכתפיות, הם משהו שאני מעדיף להתעלם מהם, באותו אופן התעלמתי מהדיסק השלישי באלבום, למעט הבלחות של רונה קינן שעושה את "סוף העונה", והדואט, של יסמין לוי ושלמה בר - "צור משלו אכלנו", שהופכים את הדיסק הזה לסינגל.

אחד היתרונות הבולטים של "נובלס", חוץ מהתרומה לכלכלה הישראלית, והאורגניות שבירוק, לקופסא הזאת יש קסם מיסטי.

תמיד כשנדמה לך שהקופסא המקומטת נגמרה, אתה מגלה, עוד סיגריה אחרונה, מדובללת ומוכנה לעישון. ואז גיליתי את הדיסק האחרון באלבום, הרביעי במספר.

אחרי הפעם השלישית, הפסקתי לספור כמה פעמים שמעתי את "עברתי רק כדי לראות" שעושים תומר יוסף ובן הנדלר. תפור, יושב בול.

אסתר ואפרים שמיר המבצעים המקוריים, הוציאו אותו ב78', וביצעו אותו בפסטיבל המוזיקה, שנערך באותה שנה, בנואייבה, סיני, שלימים זכה לשם "וודסטוק הישראלי".

כוסאוחתו, לא סתם אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי (אופס, השתרבב בטעות, איינשטיין לא משתתף באלבום משום מה).

כאן טמון אולי ההבדל בין קאבר לבין חידוש. יש ביצועים שלוקחים את השירים למקומות חדשים, משנים מקצב, טון, סינקופה, קישוט במידה נכונה, טוויסט קטן, ויוצרים הרמוניה חדשה, לעומת קאברים שכל כך נצמדים למקור, אז למה הקאבר, גם חתולים עושים קאברים בחול.

הדיסק הרביעי ממשיך לתת עבודה, קצת אבסורד - לתת עבודה, קצת נוגד את הטקסט של "רגאיי הבטלן" שעושים הדג נחש. לפתוח ערסל ולהישען לאחור.

ארבע בבוקר זו השעה המושלמת, לסגור את הלילה ולפתוח בקרוב את היום. "עוד יום" ביצוע של יונתן רזאל (במקור גלי עטרי). רזאל צודק, ועושה את זה בכישרון - "בחריפות הזאת, עוד יום. בציפייה לטוב, עוד יום." הסכמתי איתו, זמן לישון, מחר קמים לעוד יום עבודה. עברית.

תגובות

  • אחד שיודע..

    פעם כתבת טוב.נקודה

    אחד שיודע.., 08-05-2008 04:45

  • מפעל הפאדג' בנימבין

    געגועים עזים לאוסטרליה מתדפקים אצלי על החלון... אחלה כתבה בן אדם..

    שינברגר, 10-05-2008 01:32