מגזין

עניין של זווית

'גורר רגליים במדרגות, מסרב להאמין, המום מידי בשביל להרגיש משהו בכלל'. סיפור קצר.

מאת מאור בוכניק. 12-02-2007
עניין של זווית

כמה דקות קודם לכן, ברגע של ייאוש מוחלט ואפאטיות מסוכנת, נוצר שינוי הפוקוס. המציאות השתנתה כהרף עין מקצה אחד לשני והותירה אותי המום ופעור פה. באותו הערב ניכנסתי לדירתי החדשה, מנסה לראות את החזון הדקורטיבי האפשרי, בין ארגזי הקרטון וערימות הבגדים כשמסביב הכאוס הלא ברור שכרוך במעבר דירה. אם לדייק יותר בפרטים, יש לציין כי הסיטואציה הזאת, כשאני עומד במרכז חלל הדירה ומסביבי הכאוס, התרחשה בעצם פעמיים באותו היום. פעמיים באותה הסיטואציה, אותו המקום, אותו המתבונן, אך לכל אחת מהן צבע שונה לחלוטין.

הסיטואציה הראשונה החלה אחרי שאגלי הזיעה התנדפו, בצהרי יום חול תל-אביבי ואחרון הארגזים הונח אחר כבוד. כמובן שבו ברגע, באותן שניות מעטות של שקט, הבנתי שזו הדירה שלי, שמייד עוררה בי התרגשות והשראה. דירה חדשה עם אנרגיות חדשות, אינספור אפשרויות הגלומות בה, התחלה חדשה, בתוליות שזועקת ``עשה בי כרצונך``. אני מתהלך בין קירותיה, בוחן את גופה, מתבונן בגלריית העץ ומחייך לעצמי ולזוג המלאכים הקטנים שעזרו לי במעבר הדירה. מחלונות הדירה אני מאתר את בתי העסק השימושיים, ומסמן עוד יתרון. כבר לא צריך ללכת עשר דקות בשביל קופסת סיגריות מזויינת, כמו בדירה הקודמת בצפון העיר, ואני לא מדבר בכלל על החומוסייה שבמרחק הליכה. קאט, הסתיימה הסיטואציה.

זוג המלאכים הקפיצו אותי בפולו שלהם לדירתי הישנה, נפרדתי מהם לשלום, הם חזרו לגליל, ואני עליתי האופנוע בדרכי לעבודה. האופנוע שלי, עד לפני שנה ענה לשם ג`ימי. לפני שנה בדיוק, אולי שבוע לפה או לשם, צירוף המקרים המדהים באמת שלא מצריך קטנוניות, ג`ימי נחטף באישון לילה. אני זוכר היטב את ההרגשה והתחושה, אני זוכר היטב איך ייסרתי את עצמי בחוסר אחריותי, אני גם זוכר איך שנאתי כל אדם ברחוב, ואמרתי לעצמי שאולי הבן זונה הזה הוא הגנב. כמובן שהגשתי תלונה במשטרה, מיותר אפילו לתאר את השיחה עם הפקידונת שעשתה טובה ומילאה טופס בשני עותקים ומסטיק אחד גדול. כעבור שבוע הסלולרי צילצל בשתיים בלילה, שיחה ממספר חסוי. ``האופנוע שלך ברובע ד` באשדוד``. הקול נתן לי כתובת מדוייקת וניתק. מייד הדפסתי מהאינטרנט את מפת העיר אשדוד וצילצלתי לידידי איש-ההרים, שהגיע כעבור עשרים דקות חמוש בכובע גרב ופנס. עשינו קפה, ויצאנו דרומה. קצת דריכות בנסיעה, ועצם השאלה למה המקום נקרא ``רובע`` מעלה תהיות. בלי התברברות מיותרת מצאנו את הבניין. רובע ד` בלילה, עושה רושם של מקום אליו קופצים לבקר אנשי התפעול של הגיהנום, כדי לקבל רעיונות. לפי המידע שנתן הקול, ג`ימי אמור להיות באחד ממחסני הבנין. באופן לא מפתיע התברר שאיש-ההרים שכח את הפנס בדירתי. הסתובבנו חרש סביב הבניין, לפתע קלטתי באחד המחסנים את ג`ימי שוכב מפוחד ומבוהל. הוצאנו אותו בשקט, ועפנו חזרה לתל אביב. בהמלצת איש-ההרים, הוחלט שג`ימי יעבור גיור כהלכה, ומאותו היום הוא נקרא שימי.

בשנה האחרונה מאז גאולתו של שימי, קיימנו יחסי אהבה שנאה. הוא לוקח אותי לכל מקום בעיר ומחוצה לה, אבל בתמורה אני סובל את הקפריזות שלו. והסרט רץ, שנה וחצי לימודים, עבודה וחיים בת``א, שמתומצתים לכדי סטטוס – סטודנט.

שלוש בלילה. חוזר במונית מהעבודה, גורר רגליים במדרגות, מסרב להאמין, המום מידי בשביל להרגיש משהו בכלל. שימי, ג`ימי או כוס-אוחתו איך שלא קוראים לו, נישדד הערב בשנית. רכבתי עליו לבית של הבוס, לקחתי ממנו את הרכב, נסעתי לעבודה, חזרתי אחרי שלוש שעות ובמקום שהחנתי אותו ראיתי רק אספלט. יכול להיות שבני אדם פיתחו רעיון כל כך מטופש שנקרא אמונה. כח עליון שאחראי לסדר, האינטליגנציה האוניברסלית, נפלאות היקום, הניצוץ, אלוהים, אללה, בודהה, ישו, קארמה, אלפי שנות זיוני שכל שעוברים מדור לדור. מי אמר שאין כאוס מוחלט, אקראיות חסרת סדר והגיון, אין מוסר אבל גם אין שיפוטיות, אין טוב אבל אין גם רע. סיבוב אחד של המפתח ואני שוב בדירה, רק שהפעם הכל נראה שונה לחלוטין. עם אותם הארגזים, החזון הדקורטיבי מרוח בחרא, תא כלא עם טיח מתלקף,דממת הקירות ואופנוע אחד פחות.

כניסיון אחרון לשמור על שפיות, נסיתי לשמור על שגרה, וניכנסתי להתקלח. יצאתי עטוף בחלוק, התיישבתי על ארגז, גילגלתי סיגריה והתבוננתי. מביט על עצמי, על הדירה, ושואל את עצמי מה אני עושה פה. יופיה הנסתר של הדירה נעלם כלא היה, וכיעורה קפץ החוצה. הסיטואציה השנייה רצה כבר כמה דקות. שחזור של הצהריים, במרכז הדירה ומסביב הכאוס, רק הפעם בגרסת המלודרמה.

המצבים האלה הם הלחם והחמאה של אדון רחמים עצמיים וגברת מרה שחורה. אני נאבק בזרם, ומסרב להיסחף עם הפסימיות. הילד שבי כועס על שלקחו לו את הצעצוע, ה``אני`` הבוגר מחבק אותו חזק ומזכיר לו שעכשיו יש לו אותי שישמור עליו. היסודות עדיין יציבים, היסודות של תפיסת העולם. אין פשוט מצב אחר. אחרי הכל, אני אומר לעצמי כי הכל לטובה. מה שצריך לקרות – קורה, במסע הזה שנקרא ``חיים``, ולכל דבר יש סיבה.

שלוש וחצי בלילה, דקות לפני שינה, הסלולרי מצלצל. מספר מזוהה – אמא. בשנייה שעוברת מרגע שהצלצול נקלט באוזן, המוח מתרגם את הצליל ושולח פקודה עצבית לעבר היד , אף תסריט לא מקופח. מרתון סרטים הנדחסים לאלפי הבזקים בשנייה אחת. ``התקשרו מהמשטרה`` (כמו שאוהבים להגיד), לבית של ההורים והודיעו להם שהאופנוע נמצא- אני לא. עוד שערות לבנות לאבא, פחות שנים לאמא, ועוד בסיס להבנה של השנים האחרונות – זוג האנשים האלה הם לא רק ``הורים``, הם גם בני אדם. הרגעתי אותם, ועברתי לממתינה. על הקו השני נציגת כחולי המדים מודיעה לי בעייפות, כי האופנוע שלי נמצא ואפילו בחתיכה אחת. משמרת לילה אחת לפחות במחוז ת``א, עשתה את שירותה הציבורי. המציאות השתנתה כהרף עין, והותירה אותי המום ופעור פה. ועכשיו לא אף אחת מהסיטואציות, רק ניסיון אמיתי, נייטרלי, לא מתוך עיניים שופטות אלא באמת לעצור הכל ולשאול מה בשם האלוהים הלך פה בשבע השעות האחרונות.

כמובן שהשתוללתי משמחה ורקדתי ערום כמו מפגר, זה לא העניין. בארבע בבוקר הנחתי את הראש על הכרית ובהיתי בתקרה, מנסה לעכל. יכול להיות שאין שום מציאות בחוץ, וכלל אין זה משנה אם אני ישן או ער. המציאות, הויז`ואל, העולם שמבחוץ לי, אולי קיים רק בתודעתי. אני כמו כל אחד אחר, בונה ומעצב את המציאות שלו כרצונו. אני יכול להפליג עם התיאוריה, ולומר שאם אדם מאמין בכל הוויתו בדרך מסויימת, אם ירצה ויבחר לראות את הדברים כמו שהוא בוחר, גם המציאות תשתנה באופן מעשי, גם אם לא ישים לב לכך. אז מה הביצה ומה התרנגולת?

 התמונה נלקחה מעמוד הפליקר של Todd Klassy

תגובות

  • אחלק עיונק של כתבה

    llllll, 02-03-2007 02:41