מגזין

על ערש דווי

אורלי נקלר פולטת נקלטור תוך כדי הזיות חום

מאת אורלי נקלר. 12-02-2007

תגיות: טור אישי

על ערש דווי

מפעם לפעם אני משתהה עם פרסום הנקלרטור. בדרך כלל יש לי תירוצים טובים אבל הם לא מעניינים אף אחד. בטור הלפני אחרון ,למשל, נעלבתי מחוסר הענין (הנמדד, בעיני לפחות, בכמות הטוקבקים), והחלטתי שאני לא כותבת יותר. ככה זה. אגו של כותבים. אחרי שבועים כבר היה לי שוב מה להגיד. אז שלא יעניין אף אחד, פאק איט. גם ככה אני בעיקר כותבת בשביל עצמי. אני אבין לגמרי אם תפסיקו עכשיו. זה לא באמת מעניין.

אתם עדיין פה. בעיה שלכם, אני הזהרתי. וזה מדבק, שתדעו, אז לפחות קחו מרחק. בשבוע האחרון חטפתי גם אני את (נא לקרוא באינטונציה של ``סלמונלה`` בקולו של רפי גינת מהעונה הכבר מאד לא רלוונטית של ארץ נהדרת) ה-שפעת. אחרי תסמונת הפרה המשוגעת ושפעת העופות המהוללת, שתי שמועות שהופרכו כמו נאד מסוג ``יוסוף`` במדבר סהרה (מריחים אותם יופי אך קולם לא נשמע, ``בגלל החול הרך``) כבר התחלתי לחשוד שהשפעת המדוברת הזאת היא עוד ספין תקשורתי שמרצים לעיתונאות כל כך אוהבים.

ומי אחראי לו? אולי קופות החולים/בתי החולים ההולכים ומתעשרים בזכות החיסון הפיקטיבי החדש? יאמר לזכותם שזהו טריק כלכלי ענק: כל ילד מפגר ממשפחת ``הכללית`` יודע שעם החורף מגיעים הזיונים (לממממהההה???) ואיתו מגיעה השפעת, כמו שבקיץ מגיעים היתושים והג`וקים ימח שמם, ומגיעות הפרידות. והשפעת תגיע אם נרצה ואם לא, אם נתחסן ואם לא, אז למה לא לגלגל כמה ג`ובות על חשבון האמהות הפולניות.

ואולי בעצם הרופאים עצמם? אם חושבים על זה לעומק, כבר לא נשארו מיטות פנויות בבתי החולים ואותו חיסון פיקטיבי כנגד השפעת הרג בינתים יותר זקנים משהציל. האם יתכן שרופאי ישראל מעדיפים להפשיל חצאיותיהן של עלמות חן חסודות ולנעוץ מחטיהם בעכוזן הנאה, על חשבון מספר זקנים מצחינים מבולבלים ורועדים שגם ככה ימיהם ספורים?

את כל הרעיונות הקונספירטיביים הללו גלגלתי במוחי, ככל הנראה מתוך הזיות חום קשות. כשגיליתי על בשרי כי השפעת אכן קיימת ופושה בכל חלקה חולה, שכבתי במיטתי, בהיתי בתקרה, ושאלתי את עצמי- למההההההההה????. למה אני, אורלי נקלר, צריכה לחלות בשפעת ככל האדם? אם כבר משהו משבית את שמחת החיים הגוועת ממילא שלי ומצריך אותי לעצור כל פעילות לטובת הזעות והזיות במיטתי לבד בשישי בערב, תנו לי לפחות מחלה מיוחדת, לא קטלנית חלילה אבל משהו נדיר, משהו שאוכל לכתוב עליו אחר כך בלי להרגיש אחת מ... ההידלקות חסרת הטעם הזאת על ``הבחור הפופולרי``, לגלות בדיעבד שהיית אחת מאלף בנות אחרות שהוא זיין, דבר שהצלחתי להמנע ממנו כל (או רוב) חיי, קורם עור וגידים בצורת השפעת הזאת, שעוברת עלי וזורקת אותי, בדיוק כמו שעשתה ל(את)כולם.

הוידוי השבועי שלי לאלוהים כתוב השבוע בנוסח הבא: אלוהים יקר, סלח לנו כי חטאנו. הינו רעים, הרגנו ערבים, כלאנו אותם כמו חיות בכלובים, האכלנו אותם מרורים וקראנו להם בשמות לא יפים (שרמוווווווטה). ייצרנו נשיא אנס, אנס בורח, הברחות כספים, והרבה כיסופים לימים היפים בהן מחלות נחשבו לדבר באמת רומנטי. לאור עששית קלוש היו הגדולים שבהוגים, הסופרים והמשוררים, כותבים על ערש דווי את אחרוני כתביהם מתוך הזיות ומכאובים. אותה השחפת שהרגה את רחל, את צ`כוב, את קפקא ואת שפינוזה השאירה אותנו לפחות עם עקרה, רופא כפרי, קבצן ואתיקה (מקצועית יש לציין), וגם קצת נוסטלגיה לימים היפים, עם הקוקו הסרפן והמלריה, מתים יחד נגועים בדבר אך אוחזים ידים למוות.

אז במטוטט ממך אלוהים יקר, אתה בטח מודע לכך ששפעת זו מחלה פושטית ונטולת הילה, כמעט כמו הערך הנוכחי של עמיר פרץ או דן חלוץ. למות זה כנראה עונש מספיק גדול, בבקשה תהיה רחום ותן לנו מחלה רומנטית אחת. איזה מלריה, או דבר, שלפחות נמות בחברת גדולים ונשאיר איזשהו חותם על העולם. ואם זה קשה, אתה תמיד מוזמן להחזיר את החולרה. לפחות שהפוליטיקאים לא ירגישו לבד.

תגובות

  • נקלר קאם בק

    קליינפלד, 28-06-2007 07:41