מגזין

פסטיבל ג'ון זורן היום שאחרי

אסף בן קרת התעורר עם צפצופים באוזניים, מסוחרר ומבולבל הוא אסף את עצמו וכתב על חוויות מההופעות של Masada ו Moonchild

מאת אסף בן-קרת. 01-04-2008

תגיות: Masada, Moonchild, John Zorn

פסטיבל ג'ון זורן היום שאחרי

פסטיבל ג'ון זורן הוא ללא ספק אחד מהאייטמים החמים והמרתקים שהיו כאן בישראל בשנים האחרונות. ההייפ היה מטורף, הסקירות בתוכניות תרבות שונות בתקשורת היו אינסופיות ומערכת השיווק ויחסי הציבור פעלה שעות נוספות מסביב לשעון. לכאורה, המאמץ השתלם. למרות זאת  היכל התרבות העצום לא התמלא אתמול עד אפס מקום, אך אין ספק כי נוכחות רבה ומכובדת אכלסה אותו.  טווח מחירי הכרטיסים היה שונה על פי המיקום באולם, אך כסאות ריקים רבים העניקו לבעלי הכרטיסים בשורות הגבוהות הזדמנות פז לרדת אל השורות הקדמיות ולהתחכך בנעימים עם אלו ששילמו יותר. כך מצאתי את עצמי כ-17 שורות קדימה ממקומי המקורי.

ההופעה התחלקה לשני חלקים - הגרסה האקוסטית למצדה, אחד מהפרוייקטים הגדולים והחשובים של ג'ון זורן, מול ההרכב החדש של מייק פאטון, Moonchild. שתי הופעות במחיר אחד, הרי שזה מרשים ביותר. באיחור אופנתי של שעה וקצת החלה ההופעה.  ללא גינוני פתיחה, ללא דיבורים וללא סוג של תקשורת כלשהי עם הקהל עלה זורן על הבמה מלווה במתופף ג'ואי בארון, גרג כהן על הקונטרבס ודייב דגלס על החצוצרה. דניאל זמיר הצטרף מאוחר יותר על קלרינט.  החלק הראשון של ההופעה, הגרסה האקוסטית של מצדה, היה מרתק. שילוב מזוכך של ג'אז טהור המוגש במעטה רוקיסטי לכל דבר, מלודיה נעימה ומורכבת, רבת רבדים והשפעות, ידידותית למשתמש, אך מלאה כנות וחופש יצירה נדיר שחסר מאוד בימינו. הנגינה של כל הארבעה לא פחות ממושלמת. הם מכירים זה את זה היטב, בעלי שפה שלהם בלבד, קואורדינציה למודת שנים, ביטחון עצמי, וירטואוזיות שהוכיחה עצמה פעמים רבות ברזומה המוזיקלי שלהם וכן בגרות מוזיקלית והמון בשלות. ג'ון זורן הוא אמן טוטאלי וללא פשרות. הוא אינו צריך להסביר את מהליכיו ומניעיו, אינו מחפש דרך להתחבר ולתקשר עם הקהל ואינו מחפש ריגושים רגעיים.  החזון המוזיקלי שלו כה רחב ומגון שקשה מאוד (ככל הנראה בלתי אפשרי)  להתחקות אחר פועלו רחב ההשפעה וההיקף. כאמן מוביל בתחומו, זורן הוא מקצוען לכל דבר. אינו זקוק לחנופה ואהדה, אינו זקוק למעריצים או לאוזניים קשבות. הנוכחות שלו על הבמה מוחלטת. האמון שלו במוזיקה ובאומנות שלו נמצא בכל תו ותו, והוא מוציא אותם החוצה בתשוקה חייתית, עזה, אותנטית וגוברת.

המוזיקה של מצדה חודרת עמוק אל שורשיו היהודיים של זורן ואומניו בלייבל "צדיק". את ההשפעה העיקרית מהרוח היהודית של מצדה הוא קישט אתמול בתבליני סול ואקזוטיקה, ומה שהקהל צפה בו אתמול היה התגלמותה של "מוזיקה יהודית רדיקלית" התנועה שהקים בדאון טאון ניו יורק ושעימה הוא כה מזוהה. המסורת היהודית משמשת אצלו בסיס איתן, אך האינטרפרטציות המוזיקליות שניתנות לה צובעות אותה בגוונים עזים של חדשנות ופריצת קונבנציות. זו היתה הופעה של שעה אחת בדיוק. אין תו מיותר, יש הרבה חופש אך מעט מקום לאלתור, המוזיקה דחוסה ודחוסה בפרטים וחלקיקים קטנטנים המרכיבים יחד חזיון מוזיקלי מרהיב ומעורר מחשבה. מעניין כיצד ישמע פרוייקט מצדה החשמלי בהופעה ברביעי הקרוב.

רבע שעה של הפסקה הוציאה כמעט את כל הנוכחים מן האולם (התור בשירותים היה ארוך באופן בלתי נתפס) ובתום ההפסקה נכבו האורות ואת הבמה אכלסו מייק פאטון, הגיטריסט טרוור דאן ממיסטר באנגל וג'ואי בארון מהסט הקודם כאשר מולו נמצאת מערכת תיפוף ענקית ומפלצתית.

עבר לילה שלם מאז הסתיימה ההופעה. ניסיתי לכתוב את הביקורת בשעות הלילה אך ראשי היה מסוחרר מידי, אוזניי דאבו וצפצפו והריכוז שלי אבד. נכון לכתיבת שורות אלו, עדיין לא החלטתי סופית מה דעתי על הפרוייקט Moonchild של פאטון.  כבר מרגע הפתיחה היה ברור שחוויה נעימה וקלה זו לא הולכת להיות. הגיטרה של דאן הכתה את האוויר באקורדים רמים ושבורים וכמעט נטולי מלודיה. התיפוף של בארון, הגיבור שלי לערב זה ללא ספק, היה רצחני, אינטנסיבי וכמעט לא אנושי. ואז הגיע הרגע של פאטון. מה הוא עשה על הבמה? שאלה טובה. התשובה פשוטה אך גם מאוד מורכבת. הוא צרח, צווח, נהם, גנח, גרגר, צקצק, לחש, צווח שוב, התקיף, איים, התפתל, התאגרף, השתולל, השתגע, השתולל, התפרע, צווח שוב, קפץ, הסתער ולאחר מכן חזר על עצמו. זו היתה הופעה אלימה ודורסנית, אין ספק.

כעמיתו זורן, גם פאטון ידוע כאמן נחוש וללא פשרות, בעל חזון מוזיקלי מגוון ומדהים שקשה לעקוב אחריו, אך אי אפשר שלא. .. אני יוצא מנקודת ההנחה כי עבור מרבית באי הקונצרט אתמול פאטון היה האטרקציה המרכזית. בצדק. מוחו הפורה והקודח לא מפסיק לעבוד וכמות הפרוייקטים, אלבומים, הופעות ושיתופי פעולה שהוא מעורב בהם רבים מכדי לספור.  לא משנה מה הבן אדם עושה, הוא לא מפסיק לחדש ולהפתיע. וכמובן לרגש. מה שראינו אתמול היה 100% מייק פאטון, אך ההופעה היתה רחוקה שנות אור משלמות. זו היתה הופעה הזויה, מיוזעת, מטורפת וסדיסטית. חוויה שמאוד קשה להעביר במלים על הכתב.

המוזיקה של Moonchild קשה לעיכול, אגרסיבית, נטולת מלודיה, נטולת גבולות, ללא חוט שדרה אחיד, מרושעת, שטנית, צורמת, כבדה, לא דופקת חשבון, לא עושה הנחות, שועטת קדימה ולא מתחנפת. פאטון ידוע כאחד הקורא תיגר על הקהל שלו. הפרוייקט החדש נועד להשרות הרס וכאוס, מוזיקה שבוקעת ממקום כה אפל ומרתיע, שלא הייתי רוצה לחשוב מהן ההשפעות או המחשבות שעברו במוחו שכתב אותה. לשירים אין מבנה ברור, לרוב גם אין מלים ובמידה ויש הן מאוד לא ברורות. פאטון מקרקר ומגעגע, פולט גרעפסים, ושוחט את מיתרי הקול העשויים פלדת אל-חלד. פאטון מודע היטב להערצה העיוורת המופנית כלפיו על ידי האוהדים השרופים הממתינים בכיליון עיניים לכל פיפס או הברה שיוצאת מפיו. הוא כמעט ואינו מתקשר עם הקהל ולאורך כל ההופעה לא מחליף מילה עם הצופים כלל. לזכותו של פאטון ייאמר כי מעטים היום הם היוצרים הורסטיליים, הרגישים והמוכשרים כמוהו. גם ברגעים בהם המוח לא מסוגל לעכל את הנראה לעיניו והאוזניים מתקשות לקלוט את המוזיקה הניסיונית והקשה הזו, לא ניתן להסיט ממנו את המבט. מבלי להתאמץ יותר מידי ניתן לראות כי בעת ההופעה הוא רגוע (!?) ונינוח, ממגנט אותך לכיסא. קשה אבל מרתק; מאוד דיסהרמוני אבל אי אפשר שלא להתרשם מהבלגאן והנחישות.

בסופו של דבר אחד מהדברים החשובים לי ביותר במוזיקה הוא האתגר, העניין, שיחדשו לי, שישברו את החוקים והגבולות ושיפמפמו במוחי צלילים מקוריים ובלתי ניתנים להגדרה. גם פאטון וגם זורן, כל אחד בדרכו, לטוב ולרע, להרמוני ולכאוטי -  עשו זאת אתמול בערב, ובגדול.

תגובות

  • ההופעה

    אמת ויציב!

    נעימה, 03-04-2008 20:57

  • דני זמיר ניגן על סקסופון סופרן ולא על קלרינט...

    L@faa, 06-04-2008 11:24