מגזין

פסטי פסטי פסטיבל

ג'ון זורן ניצח על להקה שניגנה פסקול לסרטים ניסיוניים. ברק חיון עדיין לא החליט אם לקום מהכיסא

מאת ברק הלר חיון. 01-04-2008

תגיות: John Zorn

פסטי פסטי פסטיבל

כשזה נגמר כולם מוחאים כפיים בעוצמה בלתי נפסקת. לאט לאט עוד ועוד חברים מהקהל נעמדים ומוחאים כפיים. כבוד גדול. אני חוכך בדעתי אם יש לי כוח לקום מהכיסא ואני חושב וחושב וחושב ואז נפסקות מחיאות הכפיים ואנחנו עוזבים את האולם בהרגשה של החמצה קלה, החמצת מתן הכבוד.

בהתחלה נכנסו לאולם קולנוע כשבתחתית המסך מנגנת להקה תחת מעטה חושך שמשתנה כשהתמונה על המסך הופכת  בוהקת במיוחד. אז אפשר להציץ ולראות קצת את הנגנים, למרות שחלקם מוסתרים מאחורי המסך הגדול.

במסגרת פסטיבל ג'ון זורן הוא מנצח וגם מנגן עם להקה שעושה פסקול חי לסרטים ניסיוניים שונים שאדון זורן כבר היה אחראי לפסקול שלהם בעבר. חמישה סרטים וחמישה פסקולים.

אני מאוד אוהב את קונספט הפסקול החי, כי אני אוהב ויזואליה  ואני אוהב כשהמוזיקה מתקשרת לויזואליה, במיוחד באופן ישיר ובטח ובטח כשיש פה סוג של אלתור.

הסרט על המסך הזוי ביותר. הכול מתערבב אבל אני נזכר באותיות האלף-בית שמופיעות לאיטם ולפי הסדר שלהן. זהו בטח הסרט שנקרא בתוכניה ALEPH. מלבד האותיות התנכיות יש שם גם שדות מריחואנה ועירום לא בוטה. מה שיכול להיקרא אומנותי. המשקל המוזיקלי העיקרי ניתן לסקסופון של זורן ולתופים. אתה גולש בין התמקדות במסך לבין הקשבה ללהקה. כשהוא נוגע בחצוצרה זה כמו חלום אוונגרדי. צליל שמנסר ומבקע את המח. מפצפץ את הקיום לחלקים קטנטנים, כמו טיפת גשם שנופלת לשלולית כשפתאום הגשם מתחזק ויש מיליוני טיפות שמרעישות. גשם סקסופוני. מפעים.

ואז הוא מניח את הסקסופון ועל המסך רובוט מוזר שקורים לו דברים עוד יותר מוזרים. וידאו ארט זו אמנות שלעיתים נדירות מצליחה לעמוד בזכות עצמה, אצלי לפחות. אבל כשזה מלווה בפסקול הספייסי הזה זה פשוט עובד. ואז מופיעים הפרקטלים. האלו של האסיד והסיקסטיז. המוזיקה מתאימה. וג'ון לא לובש שוב את הסקסופון. ואני שוב מרחף בין התבוננות על המסך לבין צלילה אל בריכת המוזיקה שבאור המנצנץ לא מובן אם היא שקופה או דלוחה.  חלקי גוף מתערבבים בשכפולים שונים ואני שומע קול היפי שמלחש לי על שלום ואהבה.

סרט חדש מתחיל ואני מתבונן בהשתאות בציפורים ומין מסיבת בית עמוסה. המצלמה נודדת מדמות לדמות והמוזיקה איתה. נשים סורגות שם. המוזיקה חללית, הווה אומר ספייסית. אני עדיין מתפלל שהוא ירים שוב  את הסקסופון. וזה לא קורה והאור נדלק ויש מחיאות כפיים. סוערות.

סוערות כל כך שהלהקה עולה לבצע עוד קטע. הפעם בלי סרט ברקע ועם אור מעליהם.

פתאום רואים שיש שם קלידן, בחורה על מחשב, איש כלי הקשה, מתופף, קונטרבס, גיטרה וקסילופון. שמוציא צלילים נאיביים שמרגישים פשוט טהורים. הטראק מלודי ופסיכדלי. פסיכדלי מההיפי של מקודם.

ואז נגמר ואני פשוט המום. לא מספיק להחליט אם לקום ולמחוא או להמשיך למחוא כפיים בישיבה. וזה נגמר סופית. חבל. אם תקראו את זה בזמן תוכלו להספיק לעוד שתי הופעות של הצדיק.

 סינמטק תל אביב 30 מרץ 2008

תגובות