מגזין

נתנו בראש (המכונה)

משינהד זרקו את אורלי נקלר עשור אחורה. כשחזרה ל-2008 התעוררה בין חברים מהעבר, בהופעה שהציבה סטדנרטים אחרים למה שבארץ קוראים לו "אנרגיה"

מאת אורלי נקלר. 11-03-2008

תגיות: Machinehead

נתנו בראש (המכונה)

 

אני האיש שמגן על כל מה שטמא/ 6000 שנים הם הזמן שעלי לשלוט... (burn my eyes/machine head/old).

Old היה השיר האחרון שמשין האד ביצעו לפני רצף הדרנים ארוך ומסעיר. כבר לא כל כך צעירים ובערך 6000 שנים שהם כבר בשטח מאז יצא אלבום הבכורה שלהם. הזיקנה לא ניכרת בעשייה המוסיקלית שלהם, על אחת כמה וכמה לא בהופעה. ואולי זה היתרון בז'אנר המוסיקלי הזה, עם השיער, והחולצות, והשחור, והזיעה, קשה מאד להיראות זקן. גם אחרי 6000 שנה.

ימים של ייסורים עברו עלי בשבוע שקדם להופעה. זיקנה, זיקנה, 10 שנים עברו מאז שמעתי מאשין האד פעם אחרונה. עד הספונג'ה של לפני שבוע, כל החלונות פתוחים, burn my eyes בפול ווליום ואני מטאטאת את הרצפה של החדר, ממש כמו לפני 10 שנים. לא הצלחתי למצוא פרטנרים להופעה, רובם כבר לא במטאל, מי שעוד כן תפרן. 250 שקל עבור אהבת ילדות ישנה זה סכום שלא הולך ברגל. אני דווקא הלכתי ברגל להופעה, מדירתי שבבימה ועד יפו.

פרופסורים רבים מדברים בגנות הנוסטלגיה, אני דווקא מהזן המתרפק. שמחתי לגלות sold out של מתרפקים, רובם מהמחזור שלי ומעלה, חלקם מודים שהם עזבו את משינהד אחרי האלבום השני כמוני, הרבה חזרו באלבום האחרון. כמו הדקה הזאת לפני שמתים, שכל החיים יודעים לדבר עליה, הם עוברים על פני אחד אחד: הזה שהיה מאוהב בי, והחברה' מהסנטר, ואלה מהמועדונים ההם, עם הדיסטורשנים, אלו שגידלו אותי ואלה שאני גידלתי. וגם, אבל ממש מעט, אנשים שנמצאים בחיים שלי כיום.

בתוך הקהל היו גם ילדים, בהתאמה לז'אנר שמאמץ אותך בדרך כלל החל מפצעי הבגרות הראשונים ואם אתה אמיץ אז לנצח. היה קשה יותר לראות אותם, נמוכים יותר, בקומה שלמעלה או נמחצים לגדרות הברזל שקרובים לבמה, מגנים על כבודם בין זרועות שריריות של סוסים שחורים. ליד עמדתי בזירת הצלמים הייתה גם ילדה בת 13 (בתמונה), כל כך קטנה שפחדנו שתתעלף. הסתכלתי עליה ונתקפתי שוב, בהלת זקנה.

משינהד עולים לבמה ועושים לכולם בית ספר. בצפר גם היו שם על אותה הבמה ממש לפניהם אבל אותם לא הספקתי לראות. כל המוסיקאים המתוחכמים והמתמטיים, וגם אלו הרגישים מהסגנון שהולך היום בעולם, כדאי שילמדו הופעה טובה מהי. אני פתאום מבינה שכמה שנים טובות לא הייתי בהופעה טובה באמת, טובה בסטנדרט של מטאל.

פתיחה טבעית מתוך האלבום החדש- Clenching the Fists of Dissent, אופוריה של 7 דקות מלאות. התשוקה עוברת עם כוח האינרציה מהקהל לבמה לקהל, הקהל משתגע ומעיף את הבמה מאהבה, משינהד אוהבים חזרה. כמה שירים נוספים  Now I lay thee down)מהאלבום האחרון ועוד שנים מתקופות ביזאריות באמצע בהן לא שמרתי להם חסד נעורים) הבמה מחשיכה. הצלמים מפונים מעמדתם, המאבטח הרוסי שטיפח אתי קשר חמים מתחילת ההופעה כבר לא יכול לאפשר לי להישאר, לצלם. הברייק מפסיק עם נאום קורע לב של רוב פלין על 5 ראיונות בהם השתתף, כולם נפתחו באותו המשפט: "חיכינו לכם 14 שנה שתבואו לפה". גם אני חיכינו לבוא לפה, תל אביב, 14 פאקינג שנה! הוא צורח. אז איפה הייתם כל הזמן הזה? אני שואלת, יכולתי להיות הילדה בת השלוש עשרה הזאת, נשענת בנואשות על הגדר, סופגת כל משב זיעה מבתי השחי המקיפים אותי, מאבדת את הנעלים בפוגו וחוזרת הביתה יחפה, כמו בהופעה ההיא, דווקא לא ממש מזמן, של מטאליקה.

החרחורים באוזניים כבר לא קשורים לצרחות הנואשות של האדס על הבמה, ולא לשאגות "מאשין פאקינג הד" מכל עבר. באוזן צמודה למוניטור הבמה, כורעת בזווית כדי לתפוס זווית צילום נכונה, אני שוב מעוללת נזק בלתי הפיך לאוזניים שלי. בדרכי אחורה, מוותרת על אימת הפוגו והחיכוך בשרירנים מזיעים בלי חולצות, אני פוגשת בעורף עוד כמה כאלה מפעם,  תמיכה מספקת לאגו הפצוע מעתה ועד סוף ההופעה. הסאונד בעייתי, אבל היותם של מאשין האד מדהימים, קשוחים ובועטים, מתעלים מעל הרמקולים הלא סלחניים, מאפשר לנו לסלוח גם על זה.

Old סוגר את ההדרן הראשון, ההמתנה היא בלתי נגמרת להדרן השני, שנפתח שוב עם שיר (Halo) מהאלבום החדש, זה שהצליח להעמיד את משינהד שוב על הרגלים ולהחזיר אותם למיקום בולט בתעשיית הדם. ואם חשבתם ששני הדרנים הם די והותר, לא משינהד יוותרו על הדרן שלישי במקום שנתן להם סביר להניח הכי הרבה אהבה שהם חלמו לקבל בטור הזה. בלדה קורעת לב עם התפרצויות זעם (Descend) מכניסה את הקהל בדיוק לאווירה המתאימה של השקט שלפני הסערה. Davidian, מה אם לא הלהיט שהציב את משינהד לראשונה על מפת ה"כאילו מטאל" העולמית, ואותי ברמת האורגזמה לעוד 3 דקות שלמות של פידבק המלווה את ירידתם מהבמה. "וואו פאקינג וואו" אומר פלין לפני שיורד. וואו זה הכי הרבה שאפשר להגיד כשהגוף שלך מרוקן מאוויר, באופוריה בלתי נגמרת הנישאת מעל גל האנשים המתפתלים החוצה.

בגוף מפורק ועם אנרגיות שרק הופעת מטאל יכולה לספק אני יוצאת את דרכי אל פסטיבל האימים שבחוץ בחיפוש אחר פורקן בדמות בירה. בטח כבר לא אשב יותר על האדמה עם חברים ובקבוק מקיוסק עד שיפנו אותנו השומרים. אבל בהופעה של Obituary בקיץ אני בטוח אהיה. חפשו אותי שם.

תגובות