מגזין

סיפורי סבתא

"השוקולד משחרר אנדרופינים שמאיצים את הדמיון, ולא רק עליסה בארץ הפלאות עולה בראש, גם הנזל וגרטל קופצים לביקור". אנסמבל 209 בבימוייה של תמר רבן, מעלים בבימת מיצג את "סיפורי סבתא"

מאת מאור בוכניק. 20-03-2008

תגיות: אנסמבל 209

סיפורי סבתא

"אמא, את יודעת איפה זה בימת מיצג? זה בתחנה המרכזית החדשה, שמעת על זה פעם? את לא מבינה, יצאתי עכשיו מהצגה מדהימה, את חייבת לראות, קוראים להצגה 'סיפורי סבתא', זו פשוט חוויה לכל החושים"

הבלונדה סיימה את השיחה עם אמא שלה, אני בוהה מהחלון בנוף האורבני המתחלף, ומתרשם מהסיכום של הבלונדה להצגה. 'חוויה לכל החושים', תמציתיות קולעת למה שהתרחש במוצ"ש האחרון בהצגת הפרינג', שם בתחנה המרכזית החדשה, המתיימרת כביכול להיות בת"א. מתיימרת, אבל כבר בצומת הרחובות הר-ציון - לווינסקי, אתה מציץ בדרכון שלך ומנסה להיזכר בשם המדינה. המקום ההזוי הזה מטבעו, הוא ויה-דולורוזה מתבקשת כמסלול הליכה להצגה (הערת שוליים, זה הזוי כמה שהמילה "הזוי" הפכה להיות כ"כ נפוצה, ראבק). מהערת השוליים, חזרה לתיאטרון השוליים. חוויה לכל החושים, זו באמת התמצית להצגה. אני מודע לבעיתיות שבניסוח הקצת ערטילאי, במיוחד כשגם פרסומות למכונות כביסה, למשל, משתמשות בסלוגנים בסגנון. 

'סיפורי סבתא' מעניקה גירוי מלא לכל אחד מששת החושים. כן, ששת. חוש הראייה עובד שעות נוספות - העיניים מתרוצצת, מתמקדות בראייה מרחבית, ובראייה הממוקדת לעומק ולרוחק. הההתנהלות מתרחשת ברובה מעבר לויטרינה, כמו בועה המנותקת מהמציאות, רק שאתה שואל את עצמך, מי פה הוא הבבואה של מי. אולי בכלל הקהל הוא ההצגה של השחקנים.

הדגש הוא פחות על התוכן, ודווקא יותר על הטקסטורה, המבנה ואופן ההגשה. חוש שני נכנס לפעולה - קריינות מונוטונית של בליל טקסטואלי בשפות שונות, נטול מסגור של זמן ומקום. דמות אחת קוראת את הטקסט מתוך מפת השולחן או מדש שמלתה, זה שלידה דופק על הקסילופון ברצינות תהומית, כשלעיתים אף יקפיד לפרק את אחד המקשים ולהחליפו באחד אחר, זהה לחלוטין, במין אקט תמוה. מבעד לויטרינה רואים רחוק, כמו אור בקצה המנהרה. מבלי להרוס את ההפתעה, מבעד לויטרינה ההתרחשות תיראה בתחילה ככאוס מוחלט, כעשר דמויות בגילאים ובמינים שונים, לבושות לבן. בתוך כל הכאוס וההמולה, לאט לאט מתגלה הסדר. הדמויות העולצות וקופצות עובדות כמו כוורת דבורים. בתוך כל המהומה, אחד מנפה את הקמח, שני מערבב שוקולד, שלישית מוזגת חלב, שותה ושרה " שוטי, שוטי ספינתי, הים כל כך חלב. אני אהיה עוד רב חובל, ואז אשתה חלב".

צחוק מהול בעצב, רגע מבוכה קל, ושקט משתרר. הילדה ממשיכה בשירה והצחקוקים מתגברים בקהל. בלי להתייפייף, זה באמת מצחיק, רק שהדיסוננס צורם מידי. הילדה ששותה חלב ושרה לוקה בפיגור (שיתוף פעולה עם אקי"ם), אבל השמחה שלה מדביקה את הצופים, ושואבת אותו עוד יותר לתוך הפנטזיה.

שאר הדמויות שוקדות על הגירויים לחושים הבאים. באופן אינטואיטיבי, ההצגה רומזת לאורך כל הדרך, גם מבלי לומר במפורש, על הקשר לסיפורי ילדים, אגדות עם, מעשיות ועולם הפנטזיה - או בעברית - "סיפורי סבתא". בצד הבמה, ישנה דלת קטנה, שמידי פעם נפתחת ודרכה נוצרת עוד אינטראקציה בין הקהל לבין ההתרחשות שמעבר לויטרינה. עליסה השתמשה באחת כזאת כשנכנסה ויצאה מארץ הפלאות, גם "אנסמבל 209", ההרכב של "סיפורי סבתא", בבימויה של תמר רבן.

בנתיים, מבעד לויטרינה, ממשיכה המלאכה. מבעד לדלת הקטנה, ילדת יער, פייה שובבה, מעבירה קערת שוקולד וחלב, שמחולק לקהל המרייר. הקריינית עוברת בין שורות הקהל, ומניחה לכל צופה שוקולד, בצלחות שהעבירה קודם לכן. כמובן שבזמן הזה ההצגה ממשיכה בשלה, הכל חלק מההצגה. חוש הטעם מקבל סיפוק, השוקולד משחרר עוד אנדרופינים שמאיצים את הדמיון, ולא רק עליסה בארץ הפלאות עולה בראש, גם הנזל וגרטל (עמי ותמי) קופצים לביקור. הפיטום וההאבסה של הצופים שוב יוצרים את הדיסוננס הארור. יכול להיות שהבדיחה פה היא בעצם עלינו, הקהל. יאכילו וישקו אותנו, וכשנהיה שבעים ומרוצים, ידחפו לנו כל מסר ואנחנו נחייך ונגרגר בהנאה.

גם לחוש הדיבור יש שימוש (ואני לא מתכוון למשפט שאמרה אחת שישבה מאחורי, למראה העוגות והתופינים, "עוד שנייה, אני קמה ומרסקת את הויטרינה"). יש צחוק ב"סיפורי סבתא", הצופה פולט צחוק, אבל לא כזה שנורה החוצה בשנייה הראשונה, אין פה סלפסטיק, שמוציא ממך נחירה. הצחוק יכול לבוא באיחור של כמה שניות, אחרי שאתה קולט את האבסורדיות שבסיטואציה, אחרי שאתה מבין שלא הבנת מה לכל הרוחות זה היה.

הדמויות ממשיכות במלאכת הקודש, הכנת התופינים ממשיכה, כשאתה לא יודע אם הן באמת אופות או רק משחקות "בכאילו".

השוקולטייר, בתרועת פיל, נושף ענן קמח לאוויר. הילדה, שלוקה בפיגור, נוגסת גזר להנאתה והאישה השמנה מתפשטת ולובשת שמלת כלה, כשהכל מתרחש סביב שולחן העבודה הגדול, העשוי נירוסטה כסופה ובוהקת, שם במאפייה שמעבר לויטרינה.

האור הגדול והשמחה שניצפת מהחושך, בו שרוי הקהל, כל כך עושה חשק לקום, לפתוח את דלת הקסמים הקטנה ולהצטרף לאור ולשמחת הילדים ששוררת בפנים.

החוש האחרון, השישי, זה שבתת-מודע, ניזון אף הוא בלי סוף, וזה אולי עוד אחד מההפתעות שבהצגה. מתוך שלל הגירויים הרב שנפרש על הבמה, לאורך, לרוחב, לעומק, כל צופה מקבל חוויה אישית לחלוטין ויכול להתמקד במה שחפצה נפשו. הבלונדה שישבה לידי, קלטה כל כך הרבה סצינות קטנות, כשאני בכלל הייתי מרותק לאחרות, שלה לא היה מושג מהן. כל זאת, ועדיין העיניים של שנינו היו מופנות לאותו כיוון. יש אולי משהו מגלומני במחשבה, שאקט מסויים על הבמה, פונה באופן ישיר אלייך, אבל זה הקסם של ההצגה.

ההתרחשות מאחורי הויטרינה מסתיימת בשלב מסויים, אבל ההצגה ממשיכה להפתיע, והפתעות לא הורסים (אלא אם כן, אלו חמישים אנשים שקופצים לך מאחורי הספה ברגע שנכנסת הביתה וצורחים יומהולדת שמח, זה שבץ).

הקהל יוצא, מתפזר, מתערבב, מחליף רשמים, ואני יוצא לחפש לי פינה שקטה וחוקית לסיגריה. מצאתי אחת כזאת מחוץ לבימת מיצג, לצד ויטרינה מטונפת, של חנות נטושה וחשוכה בקומה הרביעית של התחנה המרכזית החדשה. לצידי עמד אדם במקטורן, בערך באמצע שנות החמישים, קרחת, משקפי ראייה עגולות וזקן תיש. "אתה מבין לאיפה דחקו אותנו ?", זרקתי לו ומשכתי מהסיגריה. הוא שחרר עשן, וחייך בהשלמה. קישקשנו על סיגריה, ומסתבר שהמקטורן כבר פוקד את בימת מיצג כשנים ספורות, כששאלתי אותו לפשר הדבר, הוא השיב - "כי זה אחר", "אחר ממה", הקשתי. "אחר מהקאמרי" ענה.

הבלונדה מצאה אותי בחוץ, נפרדתי מהמקטורן לשלום ויצאנו. בדרך חשבתי לעצמי שוב, "אתה מבין לאיפה דחקו אותנו?", הדהד לי, ואולי בעצם עדיף שכך, ואני לא מתכוון לעישון במקום ציבורי. תיאטרון השוליים, אולי עדיף שכך, שישאר בשוליים, אחרת הוא עלול להפוך לקאמרי או משהו כזה. 

בימת מיצג, התחנה המרכזית החדשה, קומה 4, רח' לווינסקי 116

http://www.miklat209.org.il/

 התמונות לקוחות מעמוד הפליקר של The Library of Virginia ושל cOsMiC sPuNk

תגובות