מגזין

לשוחרי השחור

הוציאו את החולצות השחורות הגדולות מהארון, Macine Head מגיעים לישראל. נועה כהן מכינה אתכם להופעה שלהם

מאת נעה כהן. 07-03-2008

תגיות: Macine Head

לשוחרי השחור

בניגוד לרוב הקהל, שאני מניחה שהולך להיות מורכב מילדים קטנים (אל תעלבו, הכל יחסי...) שגדלו על האלבומים האחרונים, ולצידם פנתרי מטאל קשישים שבילו את שנות התיכון שלהם בהד באנגינג לצלילי Burn My Eyes, אני התחלתי את תקופת המטאל שלי יחסית לאחרונה. לפני שנתיים בערך הבנתי שבמקום לנסות לתעל את האגרסיות לטובת הליכות נמרצות או שיעורי עיצוב דינמי, אולי עדיף לשים איזה דיסק רועש באוטו, וכך גם להרחיב אופקים מוזיקליים, גם לתרגל את שרירי הגרון בצווחות עם הסולן וגם לא להירדם בפקקים של הבוקר. בקיצור, להרוויח מכל הכיוונים (והעיקר, למצוא תירוץ להיכנע לעצלנות). הניסויים הראשונים הצליחו מעבר למשוער, והניבו לא מעט שיחות מרתקות עם "מביני עניין" שניסו לשווא לגרום לי להבחין בדקויות של אהבתי החדשה. הבי מטאל, ת'ראש, אינדסטריאל, בלאק, דום - לא ממש הצלחתי להבין מה ההבדלים ביניהם (לפחות ספיד אני מסוגלת לזהות), אבל סוג של טעם כן הצלחתי לפתח. וכששמעתי את אלבום הבכורה של Machine Head הבנתי שזהו זה. שירה אגרסיבית אמיתית (לעומת החרחורים שמפיקים יותר מדי "זמרים" מהז'אנר), אפקטים עם טעם חזק של ניינטיז, השפעות זדוניות של Alice in Chains, רגעים כמעט פרוגרסיביים, ואנרגיות שלא נגמרות. או כמו שאני קוראת לזה, רעש, במובן החיובי ביותר של המילה.

הלהקה קמה ב-1992 באוקלנד שבקליפורניה ע"י הזמר והגיטריסט רוב פלין והבסיסט אדם דאס, שניהם יוצאי Vio-lence. כדי שיוכלו להמשיך לנגן בצוותא, ובדרך לקטר על חברי הלהקה הקודמת ועל ההתמודדות הקשה עם סמים ועם החיים בכלל, הם גייסו גיטריסט ומתופף (שהספיקו להתחלף בינתיים, והיום הם עונים לשמות פיל דאמל ודייב מקליין), בחרו שם שנשמע מגניב וחתמו עם הלייבל Road Runner. אלבום הבכורה Burn My Eyes והטור האינטנסיבי שבא בעקבותיו זיכו אותם בהצלחה לא קטנה באירופה, ובקהל מעריצים גדול, אך לא נאמן במיוחד. כשהגבירו מהירות באלבום הבא הם חרגו מגבולות ההבי-ת'ראש ועברו לתחום הספיד (כך לפחות מספרים לי אותם "מביני עניין"), ואיבדו את רוב מאזיניהם. את כל היתר, כולל אהדת המבקרים, הם איבדו אחרי ששילבו קטעי ראפ בשני האלבומים הבאים, והואשמו בחטא הנורא מכל עבור כל אומן מסחרי - "התמסחרות", כמובן. והמכירות אכן לא נפגעו, במפתיע. נו, טוב, נו-מטאל.

חוסר המזל התקשורתי של ההרכב המשיך כשהסינגל שהיה אמור להחזיר אותם לכותרות, Crashing Around You, לווה בקליפ שהראה עיר עולה בלהבות, ויצא בדיוק דקה וחצי לפני ה-11 בספטמר 2001. הסינגל, ואיתו המכירות של האלבום, התרסקו כמו מגדלי התאומים אחרי שהקליפ נאסר לשידור ב-MTV. זה כנראה היה הסימן שלהם לחזור למקורות, וממש כמו פיניקס הקם מהאפר, גם הם התנערו מההשפעות הזרות, ויצאו ב-2003 עם Through the Ashes of Empires, אותו הפיק פלין בעצמו. אחרי 9 שנים הם שבו סוף סוף לסגנון הישן והטוב, לכעס שלא צריך קשקושים מיותרים ומספיק לו לצרוח לך ישר בפנים על מה שמעצבן אותו, אבל בצורה אלגנטית, בתיחכום שרק מקצוענים יכולים להחליק ככה, בלי שירגיש חריג. רעש כמו שרעש צריך להיות.

באלבום האחרון The Blackening, שיצא בשנה שעברה, הם העלו את התיחכום לדרגות חדשות. חצי משירי האלבום עולים על 9 דקות, ועדיין הוא נחשב לאחד מאלבומי המטאל הטובים של 2007, ואפילו זיכה אותם במועמדות לגראמי (אותו הפסידו ל-Slayer). אמנם קשה להשוות אותו לאלבום הבכורה, עליו כנראה כבר לא יצליחו להתעלות, אבל גם לחזות ב"השחרה" בהופעה אמור להיות חווייה חזקה במיוחד. אחרי הכל, מדובר בלהקה שבנתה את שמה בהופעות חיות, ותמיד קיים סיכוי שהם יעשו לנו טובה וינגנו כמה קטעים מהאלבום הראשון...

שירים וקליפים באתר הרשמי  

Machine Head בישראל, יום שני ה-10.3 בשעה 22:00 במועדון התיאטרון (שדרות ירושלים 10, תל אביב). מופע פותח: Betzefer.

תגובות

  • קבלו קונספט-אולי תתנו למישהו שמבין במטאל לכתוב על מטאל!

    הדר, 09-03-2008 19:28