מגזין

סרטים שרואים משם

"The Descent" - אסף בן קרת שרד 99 דקות במערה, עם שש נשים והרבה דם. לא מומלץ לבעלי לחץ דם גבוה, חולי לב, נשים בהריון וקלאוסטרופובים.

מאת אסף בן-קרת. 01-04-2007
סרטים שרואים משם

בין מבול סרטי האימה שגודשים את מסכי הקולנוע בשנים האחרונות בז'אנר המאוד פופולארי הזה, מעטים הם הסרטים שמגיעים להקרנה מסחרית בארץ. בעברי הרחוק למדי הייתי מעריץ גדול של סרטי ה-Slasher בהם דם מציף את המסך בגלונים, "כוסיות" נשחתות, רוצחים פסיכוטיים או יצורים משונים, מאכלסים את המסך והקישקע'ס של הצופה עובר שיעור מזורז באנטומיה, ביולוגיה, כימיה, וכמובן פיזיקה של מיתות משונות, חולניות, מזוויעות ויצירתיות תוך כדי חוויה סאדו מזוכיסטית של צחוק וגועל.

בין הסרטים הבולטים של השנים האחרונות מהז'אנר, רבות דובר על The Descent, סרטו השני של הבמאי הבריטי ניל מארשל, שסרטו הראשון Dog Soldiers הפך זה מכבר לקאלט בקרב חובבי האימה וקנה לו שם יוקרתי ביותר בין הפנאטים חובבי הגופות המרוטשות. The Descent יצא ב-2005, אך רק בשנה שעברה זכה לתהודה הרבה סביבו. כל מי שצפה בסרט אמר שמדובר בחוויה מפחידה מאוד, כזאת שלא שוכחים הרבה זמן וכי הצפייה מומלצת לאמיצים בלבד. לפני שנמשיך בביקורת הזו עלי להתוודות: כחובב סרטי אימה, קשה מאוד להפחיד אותי. אני לא מדבר על הקפצות קטנות במקום, כי זה לא חוכמה ומדובר במניפולציה קולנועית מהזן הישן והנחות ביותר, אני מדבר על פחד אמיתי, ייצרי, כזה אשר פורט על נימי הלחץ לאורך כל דקה, כשהמתח אינו מרפה ושהרעיון מאחורי ההפחדות עמוק ומבהיל הרבה יותר מן הנראה על המסך. ועכשיו לסרט. The Descent הוא סיפורן של שש נשים "קוליות", יפיפיות, קשוחות, שרירניות, אוהבות אתגרים וספורט אקסטרים, בעלות אגו בשמים וביצים של גבר. כל אחת בוצ'ה לסבית-שיק אך רק למראית עין. שתי הדמויות הבולטות בחבורה הן שרה, שלפני שנה שכלה את בתה ובעלה בתאונה מחרידה וחברתה הטובה ג'ונו, שהתרחקה ממנה לאחר התאונה. אל שתיהן מצטרפות הולי, סם, רבקה, ובת'. שנה לאחר התאונה הן יוצאות לטיול מערות באזור ההרים האפלאצ'יים בארצות הברית על מנת לשקם את החברות בניהן ולעזור לשרה להתמודד עם יגונה הרב. הבנות מגיעות אל המערה המדוברת, עומדות לרגע מעל פיר המערה השחור והענק, ומספר שניות לאחר מכן הן יורדות פנימה לעומק לא מבוטל כלל ומבלי למצמץ לשנייה. הן מספיקות לטייל מעט בתוך נבכיה, אך מפולת הרים מבחוץ חוסמת להן את אור היום והיציאה, והן נתקעות בפנים. כמו בכל סרט אימה טוב שמקפיד על גבולות הז'אנר אנחנו זוכים לאזהרה לפני שכל הבלגן מתחיל: שהות במערה לאורך זמן רב מידי גורמת לפרנויה, חוסר אוריינטציה, הזיות, פאניקה וקלאוסטרופוביה. את כל אלה, ואלמנטים רבים נוספים זוכים הצופים לקבל בכמויות גדושות.

The Descent הוא סרט שעובד כמו שעון שוויצרי, עשוי בדיוק רב, מבחיל במידה, מצמרר ומאוד אפקטיבי. זה עובד כל כך טוב, משום שהבמאי ניל מארשל משתמש באופן מאוד אינטליגנטי בגבולות הז'אנר הכל כך מוכרים, אך מנסה למתוח את גבולות ההפחדה מעבר לריגושים זולים ומספקים רגעית. מבחינה זו, אין ספק כי השחקנית הראשית של הסרט היא אותה מערה מסתורית. זוהי מערה חשוכה מאוד, אין אור יום, אין פתח יציאה, אין מוצא, המערה היא מבוך עמוס במרחב סגורים, המעברים צרים עד כדי מחנק, הטחב מטפטף מהקירות, הקלאוסטרופוביה נשקפת מכל פינה, וככל שעובר הזמן זה נהיה מייאש יותר ויותר עבור מחנה "תלמה ולואיז הדור החדש" שלנו. מלבד המרחב הפיזי המאוד לא נוח בו מתרחש הסרט, האווירה הדחוסה והפחד, מוציאים את היצרים החייתיים בקרב הבנות. המריבות, התחרות, העלבונות, ההאשמות והחיכוכים בניהן הולכים ומתפתלים ככל שהמערה מתפתלת ומעמיקה אף היא. ואם כל זה לא מספיק, הבנות מגלות זן קטלני ביותר של יצורים שהיו בעבר אנושיים וכעת מורגלים לחיות מתחת לאדמה בחושך מוחלט והם ניזונים מבשר אדם, מחכים להן בפינות אפלות של המערה (אם כי בנינו, בשר של 6 בחורות בריטיות לבקניות יבשושיות ובעלות דם קר לא נראה אטרקטיבי או דליקטס במיוחד). כמו בכל סרט אימה חכם ומוצלח הפחד נובע יותר ממה שאנחנו לא רואים על המסך, אלא מרגישים בדפיקות הלב המואץ שלנו. היצורים הללו, Crawlers הוא הכינוי, הם שילוב בין גולום (משר הטבעות), מומיה, תולעת, ערפד ועטלף (הם עיוורים). הם בהחלט לא טיפוסים שנחמד להיתקל בהם בתוך מערה חשוכה, או באור יום לצורך העניין, אך הם לא ממש מפחידים. היצורים האלו אחראיים לסצינות הגועליות ביותר בסרט ויש כמה כאלה, אבל הפחד האמיתי של הסרט נובע מתחושת הבלתי נודע, מהתחושה הרעה כי משהו מאוד גרוע הולך לקרות, אך אין לנו מושג עד כמה גרוע. היחסים המתוחים בין הנשים לבין עצמן לבין המרחב המטפיזי של המערה הם הגרעין ממנו נובעת האימה הרבה של הסרט, וזה עובד נהדר.

אם יש נקודת חולשה אחת בכל הסרט, היא הרצון של מארשל לספק סרט שיהיה יותר בידורי ומהנה, על אף העובדה שהוא מאוד מפחיד ורציני מידי. הסרט היה יכול להיות עמוק עוד יותר אם הוא היה עוסק בפיתוח הדמויות. מלבד שתי השחקניות הראשיות, התפקידים של האחרות קטנים יותר באופן משמעותי, וחלק מהדמויות האלו עדיין שטחיות למדי. זה חבל, משום שהתעסקות בנפשו הפסיכולוגית של האדם בכלל ושל האישה בפרט בעת מצבי לחץ וטראומה עשויה להגיע לפינות אפלות ומפחידות הרבה יותר. במקרים נדירים שכאלה, אפילו השימוש ביצורים הזומביים-קניבליים עשוי להיתפס מיותר. ועדיין מדובר בסרט שהוא מבעית ומותח ביותר וגם מהנה לצופים בעלי מוח חולני וקיבה חזקה במיוחד.

סרטי אימה גדולים ומשפיעים גרמו לנו לפחד מסביבתנו – אחרי "מלתעות" פחדנו ללכת לים, אחרי "הסיוט ברחוב אלם" (הראשון, מן הסתם) – פחדנו ללכת לישון, אחרי "הנוסע השמיני" - החלל החיצון כבר לא נראה כל כך אטרקטיבי (כי בחלל אף אחד לא שומע אותך צועק), אחרי "פסיכו" היו פעמים שויתרנו לעצמנו על מקלחת מענגת ואחרי "שתיקת הכבשים" רבים מאיתנו לא אוכלים יותר שעועית או שותים קיאנטי. אחרי צפייה ב- The Descent מערות הן מחוץ לתחום. בין גוברין, מערת הנטיפים וצומת אלנבי כלולים.

בימוי: ניל מארשל. 2005. שחקנים: שרה מקדונלד, נטלי מנדוזה, אלכס ריד

תגובות

  • ומה עם 'המסור' ?

    אינני יודע מה סופו של הסרט המפחיד אותו תיארת בצורה מעניינת, אך הסרטים 'מלתעות' ו'הנוסע השמיני', יצירות מופת שאני מדקלם בלי בעיה, עדיין מקורן בהוליווד = HAPPY END. ב'המסור' לא רק שאין סוף טוב, אין סוף בכלל! אי-אפשר להירדם - הסרט מלווה אותך הלאה...

    דניאל רודשטיין, 01-04-2007 12:30

  • כל הכבוד

    התחלתי כבר לקחת סרטים לפי ההמלצות שלך תמשיך לכתוב תדע שיש לך קורא קבוע

    אדם, 04-04-2007 06:40

  • אחלה ביקורת

    לא ראיתי את הסרט ואני לא חובב גדול של סרטי אימה, אבל ביקורת רצינית ועניינית כזאת לא יצא לי לקרוא הרבה זמן, באמת זמן שנוצל כראוי.

    אורן, 15-04-2007 05:29