מגזין

פאניקה בארץ האגדות

האלבום החדש של פאניק אנסמבל לקח את סער גמזו למסע במקום אחר ובזמן אחר

מאת סער גמזו. 01-03-2008

תגיות: אלבומים, Panic Ensemble

פאניקה בארץ האגדות

ביקורות כתובות ומילוליות שקראתי ושמעתי ידעו לספר רק דברים טובים. אמרו שזה אוסף מיוחד וחד פעמי של כישרונות, אמרו שנשמע כאילו זה לא מהארץ (זו בהכרח מחמאה?), אמרו שזה מרתק וכמה אנשים כבר קשרו כתרים ל"אלבום הטוב ביותר של השנה".

אלבום הבכורה של פאניק אנסמבל הוא חוויה בהחלט יוצאת דופן ומרעננת. יש משהו בניתוק הנוח והמתוק שמציע האלבום שגורם להתמסר בקלות ולתת למוזיקה לתפוס את ההגה. אוירה מכושפת/ קסומה/ ימי בניימית/ גותית של יער אפלולי ומסקרן. המסע מתחיל כבר בעטיפה הסוריאליסטית והכל כך יפה. אימג' אחד, לא כל כך מורכב, שמעורר במקביל רגש ילדותי ופלצות כללית.

הסיפור שעומד מאחורי הלהקה פתלתל ורב מעללים ותהליך ההבשלה של החומרים לכדי אלבום ארך תקופה לא מבוטלת. התוצאה היא חומרים מגוונים שנע בין טקסטים של קרן אלקלעי גוט, פיסות מידע מתוך ספרות מקצועית וקטע חותם מתקופת הרנסנס.

האלבום נפתח ב-underground שמזכיר מיידית את massive attack. התפקיד של גליה חי על הויולה מצמרר ומענג כאחד. בחירה נהדרת לקטע פותח שמצליח בלי מאמץ מיותר לשלוף את המאזין מתוך המציאות שלו ומניח אותו בעדינות בתוך תמונה של אגדות ילדים. השירה של יעל קראוס ממיסה שאריות אחרונות של התנגדות ומציפה בחמימות שמתפשטת מהאוזניים לשאר הגוף.

גם הקטע הבא, fear, שאוב מהזיה מוחלטת. צלילים פסיכדליים, הלמות הטאבלה והחיבור המופרך לטקסט פסבדו-רפואי הופכים יחד לקטע מהפנט שמבקש סופית לעצום עיניים, להוריד ידיים מההגה ולהתמסר למסע.

Spring in your heart, הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום, מלא כולו באווירה של התחדשות וניחוחות פריחה. הבחירה הכל כך מוקפדת של כל צליל היא החתימה של רועי ירקוני ובשיר הזה היא פשוטה ונכונה. כלי הקשה עם סאונד טבעי וחם, הרמוניה נעימה וגם קצת ציוצים בסיום. הכינו את השקדיות.

קטעים שווים במיוחד הם what do we owe each other שמושך את המאזין בחוטים של מתח ודרמה עד שהגשם בא ושוטף את כל הפחד ו-i saw my lady weep  של ג'ון דאולנד. שיר שנכתב באנגליה של המאה ה-16 כחלק מהרנסאנס ומקבל עכשיו זריקת חיים מחודשת.

המסע שאליו לוקחים פאניק אנסמבל את המאזין נקטע רק בשל השילוב (התמוה מאד בעיני) של jewish woman במרכז הגיאוגרפי של האלבום. לא ממש הבנתי אם מדובר באתנחתא קומית או שינוי קיצוני בקצב כדי לשמור את המאזין דרוך. בכל מקרה השילוב בין האקורדיאון של בוריס מרצינובסקי והגיטרה האריס סאנית של עומר הרשמן הופכים גם את הקטע הזה לפרק מתוך סיפור הזוי ולא מוכר.

אולי אני לא מסכים לגמרי עם כל הקביעות שהזכרתי בהתחלה ואולי אני זה שטועה אבל זה בהחלט אחד האלבומים המעניינים ששמעתי לאחרונה. תמיד מסע מחוץ לזמן והמקום עשה לי את זה. בייחוד אם הוא מסקרן ומותח עד הסוף שלו. אפילו אם זה לא האפי אנד אלא שורה מלנכולית ואפלולית שנכתבה ממש מזמן.

תגובות