מגזין

בלי פאניקה

ניר גורלי יצא לטיול ביערות הקסומים של דרום תל אביב באדיבות "פאניק אנסמבל". בסוף הוא התעורר ומצא עצמו בבארבי.

מאת ניר גורלי. 24-02-2008

תגיות: Panic Ensemble

בלי פאניקה

נתקלתי בהם לראשונה  בערב הופעות שהתקיים ב"אוזן השלישית". על במה קטנה שלפניהם הכילה  בעיקר זמרים זכרים מלווים בשתי גיטרות לכל היותר, האנסמבל עלו ונדחסו אחד על השני בהרכב מצומצם (של שבעה). הם גנבו את ההצגה וחנות שלמה יצאה לכמה רגעים מאווירת מרכז העיר הסואנת והתמסרה לחלוטין לעולם הקסום שנקרא פאניק אנסמבל.

קסום זו מילת המפתח כשניגשים להרכב המיוחד הזה שהשיק ביום רביעי אלבום בכורה בבארבי ת"א. ההרכב הוקם על ידי רועי ירקוני ועבר כמה גלגולים עד שגיבש את עצמו למעמד הנוכחי. כיום הוא כולל את מיטב המוזיקאים שפועלים בת"א, קחו אוויר: יהוא ירון (בס), עומר הרשמן (גיטרות), נועה גולדנסקי (כלי הקשה), בוריס מרטינובסקי (אקורדיון), דירק קוניש (חצוצרה), גליה חי (ויולה) ויעל קראוס (שירה). כולם מוכשרים, מנוסים ופעילים תמידית על הבמות, גם המיינסטרימיות שבהן.

הדימויים הראשונים שעולים אצלי למשמע השירים הם של סיפורי אגדות. הקול של קראוס והעיבודים היחודיים של ירקוני נשמעים כאילו גם הבמה של הבארבי קטנה עליהם והמקום האידאלי עבורם להופיע הוא אותו יער זהוב שמופיע על עטיפת האלבום הנהדרת. האנרגיות רוב הזמן זוחלות, מטפטפות לאט, הולכות בצעדים קטנים ורק לעיתים מרשות לעצמן להשתחרר ולהיסחף. אולי פה טמונה הבעיה העיקרית של המופע שלמרות היותו מאוד מרשים, מעט פעמים באמת ריגש. מוטיב חוזר משמעותי הוא מוטיב הפאניקה שנראה מאיים בפונט על הפלאייר והעטיפה, הבטיח רבות בשיר הפתיחה שם שרה קראוס "don't be afraid of panic" וכמעט ונעלם כליל בהמשך ההופעה. אולי באמת אין מה לפחד מהפאניקה, היא הייתה בסופו של דבר די נעימה ומלטפת.

בניגוד להופעות השקה חגיגיות אחרות, המעיט האנסמבל לשלוף שפנים והפתעות. האורחים הבודדים שעלו (ניר וקסמן וארז קריאל, שממצב את עצמו כמתארח סדרתי) תרמו את חלקם לקולקטיב ואף אחד לא ניסה אפילו קצת לאיים על הנוכחות השולטת של קראוס על הבמה. משוררת החצר שלהם קרן אלקלעי גוט עלתה לדקלם בהדרן,  אך הפוטנציאל הקאלטי של האירוע התפספס עקב בעיות סאונד. רק אחרי ההופעה גילו לי שהשפה שדיברה הייתה יידיש. מי שכן גנב את ההצגה מ"בית" הם דירק קוניש החצוצרן שנוכחותו המבדרת קצת נבלעה מאחור וגליה חי שאמנם צפיתי בה כנראה בעשרות הופעות והרכבים אבל זאת הפעם הראשונה שבאמת ראיתי אותה ונוכחותה במרכז לא פחות ממדהימה.

בשורה התחתונה מגיע לרועי ירקוני את כל הכבוד על החזון והגשמתו. המילים, הלחנים, העיבודים וגם הביצוע ראויים לבמות וקהלים גדולים יותר ממה שמתקרא האינדי הישראלי. כל החלקים שלקחו בו חלק באמת מצוינים אחד אחד, אך הקסם הזה שנקרא "שלם הגדול מסך חלקיו" לא קרה באותו ערב בבארבי. מה שנותר עכשיו זה רק לשמוע את האלבום ואולי גם לקחת אותו לטיול באיזה יער קסום. אם אי פעם אמצא כזה בדרום תל אביב.

צילום: מיכל שני.

תגובות

  • RxOruHGaDutBWmmG

    IOL5Ea <a href="http://jpzhdizotbcb.com/">jpzhdizotbcb</a>, [url=http://elxmcmzvlglo.com/]elxmcmzvlglo[/url], [link=http://bpsaxnhxqwsp.com/]bpsaxnhxqwsp[/link], http://orikebsdcgeh.com/

    lnrnturnh, 24-02-2011 23:45