מגזין

זיכרון מפלסטיק

אתה נכנס במפתיע לדירה, ומוצא אותה חולמת בהקיץ, כשברקע מתנגן לו האחרון. סיפור קצר

מאת מאור בוכניק. 01-03-2007
זיכרון מפלסטיק

הטקס הזה קיים אצל כל אחד ואחת. מין פולחן בלתי נמנע, כמו טקסי חניכה אצל שבטים באפריקה, כמו מוסלמים המצליפים לעצמם בגב עד זוב דם, הודים בוויפאסנה, אינדיאנים בסווט-לודג` ויהודים ביום-כיפור. אתה יושב על השטיח ומתחיל בטקס. אתה יודע שזה יכאב, אבל גם ברור לך שזה שלב שאתה חייב לעבור. טבילת אש או קפיצת ראש למים קפואים, זה לא משנה, כשתסיים תרגיש שעברת את הטיהור, פרק בחייך נסגר ואחד חדש נפתח. הפרק שסגרת מאוחסן כולו בתוך ארגז קרטון, ושני סרטי דבק רחבים מוודאים שהשד לא יברח החוצה חלילה. איפשהו על ציר הזמן בניצני שנות העשרים שלך, אחרי הפרידה הראשונה, מההיא, התחלת עם המנהג המסורתי. אז עוד היית תמים, לפני העידן הדיגיטלי, ולא ממש הבנת את משמעות הטקס. שש שנים לאחר מכן, וכמה פרידות בדרך, אתה כבר למוד נסיון ולפחות מארגן אווירה לטקס עם קצת טבק וכוס יין.

לכאורה, כל החרא הסנטימנטלי הזה אמור להסתכם בחלוקת התקליטורים שלך ושלה. בפועל, זה לוקח שעות של מסע נוסטלגי למערכת היחסים שלך. בערימה תמיד תמצא דיסק שקניתם יחד באילת בדרך לסיני, את הדיסק זיונים שלכם, דיסק הנסיעות הארוכות, ודיסקים שהיא קנתה במבצע של עשרים ותשעה שקלים, מהימים שהייתה סטודנטית. אתה חופן ערימה בידיך ומתחיל בסלקציה. שני מגדלים אשר צומחים אחד לצד השני, פעם שלך הוא הגבוה, ופעם זה של הבלונדה הפולניה. מדי פעם אתה מפנק את המגדל שלה בדיסקים שהפסקת לשמוע, ושואל את עצמך מה לכל השדים והרוחות גרם לך לקנות אותו. סריקה מעמיקה במגדל שלה, חושפת פתאום בפנייך צדדים שהכרת בה אבל לא ייחסת להם חשיבות, וכאלה שלא היה לך שמץ של מושג לגביהם.

ג`ניס ג`ופלין, ניל יאנג וקאט סטיבנס מאכלסים באופן לא מפתיע את המגדל שלה. אני כמעט יכול לראות את הבלונדה, כשג`ניס צורחת בנשיות מתפרצת, כשניל שר על ``הארט אוף גולד``, והמפוחית שברקע מזכירה שדות רחוקים, וקאט צודק. זה עולם פראי, קשה להסתדר רק בעזרת החיוך, ותמיד אזכור אותך כילדה הקטנה. ידעתי, לא מפתיע, אבל מחדד. הדיסקים האלה כל כך מתבקשים בספרייה של הבלונדה, כמו בירייות תחרה אדומות במלתחה של כיפה אדומה. אביזרים נלווים לגימורים הקטנים באישיות. המגדל של הבלונדה נוסק במהירות שלא מביישת את אדריכלי המפלצות האורבניות בעיר, המגדל שלי יותר דומה לצריף רעוע שממתין לצו הריסה. אני מזכיר שעברו שש שנים, ברוכים הבאים לעידן הדיגיטלי. הבלונדה מנסה להתגבר על הטכנופוביה שלה ולאחרונה רכשה ``איי-פוד``. לי מעולם לא הייתה נטייה לאספנות, ובמהלך השנים דאגתי פשוט להתיך את ערימות הפלסטיק לשלושים ג`יגה בתיקייה וירטואלית, שהולכת איתי לכל מקום. בין סיגריה ללגימה מהיין, חולפת בי רוח פילנטרופית, אולי להעניק לה גם את הצריף הרעוע שלי, רק שאז יצא ממנו זיגי מארלי, נעמד, ניער מעליו את האבק וצעק, ``גאט טו בי טרו טו מייסלף``.

בערך כשהגעתי לחצי הערימה, נתגלו כמה הפתעות לא צפויות. עם מקסימום כבוד ומינימום גזענות, בעצם על הזין שלי כל הפוליטיקלי-קורקט הזה, אתה לא מצפה שלבלונדה הפולניה יהיה דיסק של עומר פארוק טקבילק, הרבה לפניך. לא יודע אם להעריך אותה יותר, או לכעוס על זה שלא גילתה לך. אחרי הכל, מסתבר שלבלונדה היו קצת שורשים, ולא בשיער. ואם כבר ``רוטס``, אז גם רגאיי. הבלונדה אהבה לפזז לרגאיי. האבא לבית מארלי, ורגאיי בכלל, תמיד עושה שמח, כמעט תמיד מעלה חיוך. כמו הבלונדה, כמעט. המשכתי בדפדוף, מי לארגז ומי למדף. בוב דילן, אריק קלפטון, כמה אחרים, ואז זה הגיע. הביצוע המלאכי של ג`ף באקלי ל``הללוייה``, השיער סומר, לא יעזור גם לב מאבן. הכל משתתק ונעמד, כשהמילים מהדהדות בחלל הדירה. ``Well, there was a time when you let me know What’s really going on below But now you never show that to me, do ya? But remember when I moved in you and the holy dove was moving too and every breath we drew was hallelujah``

זכורה לי הסצינה. הבלונדה שוכבת על הפוטון ובוהה בחלל. אתה נכנס במפתיע לדירה, ומוצא אותה חולמת בהקיץ, כשברקע מתנגן לו האחרון, כמו כאב אחרי זריקת הרדמה. היה בה גם קצת מהבלוז, קצת מהפולק. נראה לי שכך. אני די גרוע בהגדרות של ז`אנרים. לא ממש אוהב להגדיר, לקבע ולהתקבע. אולי זו בעצם גם אחת הסיבות לערב הזה, כנראה שלא ידעתי להגדיר. היין בכוס כמעט נגמר, דיסקים אחרונים ומאדאם טרייסי צ`פמן יורדת שפוכה מהמדף. הסכמתי איתה, והורדתי את הלגימה האחרונה שנשארה, כשאמרה ``איים נאט ג`סט טלינג סטוריז` ``. קמתי, התמתחתי אחרי הרביצה הממושכת ונגשתי למגירה להביא את סרט הדבק. כשחזרתי גיליתי דיסק הפוך עם פניו כלפי השטיח ובלי עטיפה. בהרכב מלא, הצטופפו להם טום פטי ו``ההארט-ברייקרס``. דיסק שקיבלתי לפני שנים, מחבר דרום-אפריקאי שעבד איתי תחת השמש הקופחת, במטעים של מושבת כנרת. ``שיז א גוד גירל, קרייזי ביי אלביס, לאב`ז הורס`ז , אנד הר בוייפרינד טו``. עם חיוך ענק, טום עובר דירה, למגדל של הבלונדה. ``אנד איים פרי, פרי פולינג``.

רצועות המסקנטייפ נפרשו על הארגז בשתי וערב, נכתב השם ותם הטקס. עוד לא החלטתי אם לשלוח את זה לבית שלה במונית, או סתם לתת לארגז להעלות אבק, עד שהבלונדה או מי מנציגיה יבואו לאסוף אותו. מה שבטוח, ולא משנה מה, מי שתבוא אחריה, העיקר שתביא איתה הרבה מוסיקה.

תגובות

  • כל כך יפה

    אתה כותב. משאיר אותי על המסך, אפילו שאני לא אוהבת טורים וסיפורים קצרים למיניהם. זה בא מהלב וזה קונה את הקורא.

    מורן, 20-03-2007 21:21

  • כתיבה סוחפת

    איך יש כ"כ מעט תגובות??? זהו אני התמכרתי, כיף לקרוא את הכתיבה שלך היא לוקחת למקומות הכי אמיתיים אצל כל אחד מאיתנו(לפחות למודעים שביננו..) מחכה לקרוא עוד.. מעריצה של ג'ף באקלי.

    מור, 25-03-2007 22:13