מגזין

בוב בציון

יוסי חלילי הלך לבדוק האם הופעת המחווה ל בוב מארלי משרתת את הנצחת המורשת, או האם בבילון השתלטה גם על זה

מאת יוסי חלילי. 11-02-2008

תגיות: Bob Marley

בוב בציון

 

הסיפור שלי עם חגיגות המחווה לציון יום ההולדת של רוברט נסטה מארלי, המוכר יותר בשם בוב  מארלי, מתחיל לא טוב. בערב המחווה הראשון שנערך כאן בארץ לפני כשנתיים לא נכחתי. אמנם עשיתי את הדרך לאירוע יחד עם חבר, אך עקב אי קיום הבטחות מסויימות מצד מי ששמר לנו כרטיסים והביקוש הרב לכניסה למופע מצאנו את עצמנו חוגגים את יום השנה להולדתו של מארלי לבד באוטו, עם דיסק וסיגריה מתוצרת עצמית. לא שהיה רע, אבל בעקבות האירוע הגענו לתובנות כאלו ואחרות לגבי הצורך הזה בקיום החגיגות. האם אין כאן מסחור וניצול מסוים של השם בוב מארלי? מה בדיוק חוגגים כאן? ומה היה מארלי עצמו חושב על כל העסק?

מאז 1991, השנה בה הכריזה ממשלת ג'מייקה על יום הולדתו של מארלי כעל יום חג, ניתן האות להפקה של אירועים ופסטיבלים לציון המאורע. במקומות מסויימים הנושא מקבל ביטוי ראוי. בג'מייקה עצמה מתקיים חודש שלם של הרצאות וסדנאות אקטיביזם - תערוכת תמונות מיוחדת של בוב מארלי, הרצאות וסמינרים לילדי גטאות קינגסטון בנוגע למנהיגות שחורה, איידס ומעמד האישה. בקניה תתקיים השנה צעדת ענק בצל המאורעות וההפיכה, כשילדים מכמה ערים שונות יצעדו יחד בכדי להעביר את מסר האחדות. במדינות המערביות המתקדמות לעומת זאת (וביניהן מדינתנו הקטנטונת - מבלי להיכנס לוויכוחים מיותרים), ככל שעובר הזמן הופכים האירועים הללו להפקות ענק, שטומנות בחובן שיקולים עסקיים וענייני יחצנות וקידום אמנים, מה שמעיב קצת על הכוונה האמיתית - רעיון המחווה והנצחת המורשת של בוב מארלי. נראה שלא זו הייתה המטרה, ושכל העניין הפך קצת לבבילון, בניגוד גמור לכל מה שהאמין בו האיש והראסטה.

ובכל זאת, חמוש בכל התובנות הללו מצאתי את עצמי ביום חמישי בלילה בגני התערוכה, בנסיון לבדוק מקרוב  האם עברי עדיין רודף אותי או שמא אחרים הם פני הדברים.

למרות שהגענו כשעתיים אחרי השעה הנקובה בהזמנה, על הבמה (הענקית) לא היה עדיין אף אחד. ההאנגר העצום היה מלא למחצה בערב רב של אנשים, צבעוניים יותר ופחות, מגיל בר-מצווה ועד גיל פנסיה. כפי שמתחייב בהפקות מסוג זה, שורה של דוכני מזון ושתייה ואפילו חולצות ואביזרים שונים היו פרושים בצידי האולם. יחד עם זאת, מצאה חן בעיניי העובדה שלא בלטו לעין  שלטים מסחריים שונים. בדיוק כשעמדתי לשאול את ג' שהתלוותה אלי למופע אם נראה לה שהגענו בהפסקה, עלו לבמה הנגנים וזמרות הליווי, שלפי ההבטחות שפוזרו לפני המופע אמורים להיכנס לנעליים הגדולות של ה- "wailers" , להקת הליווי המקורית של מארלי. אין ספק שהם מכוונים גבוה. עד מהרה התברר כי הם גם מקיימים. ההרכב הזה התגלה כאחת ההפתעות הנעימות של הערב. בניצוחו של בן הנדלר (הפקה מוזיקלית ובס) הצליחו החברים למלא את תפקידם וללוות את האמנים המתחלפים בקדמת הבמה תוך כדי תיאום כמעט מושלם. גם הסאונד הצליח להישמע טוב, למרות החלל הבעייתי במקצת של האולם ובהחלט נראה היה כי השקיעו בעניין הזה. עם שני מסכים גדולים מצדי הבמה ששידרו במעגל סגור את המתרחש עליה יחד עם קטעים מהופעות ותמונות של מארלי לסירוגין, כל מה שהיה צריך זה מישהו שיעורר את הקהל. בפעם הראשונה שהבחנתי שמשהו כזה קורה, היו אלה החבר'ה מלוס כפרוס על הבמה. "one love" במבטא רוסי אף פעם לא נשמע יותר טוב. פתאום אנשים מסביב התחילו לזוז והתחיל להיות הרבה יותר כיף. בזה אחר זה עלו האמנים השונים כשכל אחד מביא את הסגנון וההתייחסות שלו לשיר שבחר לבצע. זכורים לטוב - פישי הגדול עם שיר שתורגם לעברית, עמרי גליקמן בלי התקווה 6 אבל עם הרבה תקוות לעתיד וראס דניאל שכרגיל לא מאכזב, עם "exodus".

את "no woman no cry" ביצעה בחורה, נדמה לי שהייתה זו ליאת (קיובן B), לבושה בשמלת כאפייה (אריקה באדו - מאחורייך). בסביבה הקרובה שלי החלו להתווכח על איכות הביצוע ועל מין המבצע הראוי לשיר שכזה, ו-ג' הגדילה לסכם ולומר ש"יש דברים ששייכים לגברים". תכלס.  ושום מילה על Lauryn Hill. הקהל המשיך לנוע בקצב, שהלך וגבר עם עלייתו של ירמי קפלן לבמה. בלוק סולידי משהו אך עם המון רגש הוא ביצע את "three little birds" ואחריו את "jamming", שכבר הקפיץ לגמרי את החבר'ה מתחתיו. מאור כהן היה הבא בתור, בביצוע רוקיסטי ומעניין ל "I shot the sheriff". עם ז'קט זהוב שהזכיר לי את התקופה שלו ב"בליינים" ואנרגיות של כוכב רוק בן 20, לא פלא שהוא אחד הדברים שנחרטו לי בראש מאותו ערב.

אכזבו קצת - אולי בגלל שציפיתי מהם למשהו אחר - אסף אמדורסקי ומוקי, שגם דאג לפרומושן להופעה הקרובה של שבק ס'. לקראת סוף הערב עלה האיש שתרם לקירוב מעמד הראסטה למיינסטרים הישראלי, מוש בן ארי, לא לפני שהנגנים של שבע החליפו את אלה של ההרכב המקורי. להפתעתי זה הסתבר כמשתלם. מתי בפעם האחרונה שמעתם את "redemption song" עם בוזוקי? תענוג.

ההופעה עוד המשיכה לאחר מכן ושרשרת האמנים לא פסקה, אבל אני הייתי כבר רחוק משם, חושב על אותו ערב לפני שנתיים ומנסה להבין מה השתנה.

לפי האגדה, מילותיו האחרונות של בוב מארלי לבנו זיגי לפני שמת היו "כסף לא יכול לקנות חיים". אז אולי חיים אי אפשר לקנות בכסף, אבל נראה לי שכל מי שקנה כרטיס ונכח בערב המחווה הזה די נהנה בסך הכל. גם אם זה לכמה שעות, וגם אם זה לא נעשה בדיוק בדרך בה דגל בוב מארלי עצמו. להגיד לכם שדעותיי השתנו? לא בטוח. אבל איכשהו נדמה שדברים מן העבר נראים יותר טוב עכשיו.

מזל טוב מיסטר מארלי. נוח על משכבך בשלום.

תגובות

  • סחטיקה יא ראסטה

    אחלה כתבה חלילי, אכן. יש דברים ששייכים רק לגברים. (נראה אתכן בנות המין היפה והחזק מתמודדות בטורניר פרו אבולושן).

    שיינברגר, 12-02-2008 03:52

  • יא-מאן

    אש יא גולש אחלה טור אין ספק שזכינו לקרוא אותו כאן איתנו לפני הפריצה הגדולה לך רחוק איש!

    שכטרמן, 17-02-2008 04:22

  • ayaaaaaaaa man

    ואלאק יא חליל סחתיין על הטור , אפילו שלא הייתי שם במהלך קרית הטור ראיתי את הבמה מול עיני:ולהלן עוד תובנה של בוב לבנו listen son: you can fool some people sometimes but you cant fool all the people all the time dont forget to enjoy every moment of your life some will make u sad some will make u glad , but they will all make you wise////.... #1 chalil rastaman

    amadox, 19-02-2008 10:09