מגזין

הדהוד הקסטנייטות

"דויד ובת שבע" הוא מופע מחול של להקת הפלמנקו הישראלית COMPAS , רוני נגרי הלכה בפעם הראשונה בחייה להופעת מחול

מאת רוני נגרי. 29-01-2008
הדהוד הקסטנייטות

הרומן שלי עם הריקוד התחיל ונגמר כשהייתי בת 6. כל הילדות במושב הלכו אז לחוג בלט וגם אני, נשלטת על ידי קונפורמיזם בזוי, נגררתי אחריהן. כמובן שגם אמי הגיעה לשיעור הראשון מתוך מחשבה שהגוזל הקטן (אנוכי) יתרגל למסגרת מהר והיא תוכל לפרוש כנפיים ולעוף. הביתה. טוב נו, אופטימיות זה דבר יפה...

מסתבר שגם כשאת עוללה רכה בשנים ,יש לך את היכולת המופלאה לחרב צעדים בסיסים ביותר ולספוג מבטים נוקבים מהסביבה. לסיכום הפרק הכאוב, נאמר רק שהיו שם הרבה דמעות, גרביונים ורודים קרועים ונצנצים שהתעופפו לכל עבר.

אמי הודיעה נחרצות : "שיעור הבא את הולכת לבד", ואני בדמיוני כבר הפלגתי עם מחשבות על שעות האיכות הקסומות שמצפות לי ולבובות הברבי בחדרי, בזמן שחברותיי נאנקות תחת עולה של רודנית-שפגאטים מטורללת. Sweet

כמעט שני עשורים לאחר התקרית, אני ניצבת במרכז סוזן דלל ועומדת לחזות במופע מחול  "דוד ובת שבע". ההגדרה המופיעה בתוכנייה היא "דרמת פלמנקו מרהיבה" ואחרי צפייה מוקסמת אני נאלצת להסכים. תזכורת: פלאמנקו התחיל בתור סגנון מוזיקה צועני ספרדי במאה התשיעית. הריקוד החושני הצטרף רק מאוחר יותר. סוד הקסם טמון בהרמוניה שבין פלג הגוף העליון לתחתון של הרקדן.

כדי לא לשבת שם בבורותי, גררתי נערת מחול מוסמכת- חברה טובה שעד היום לא נואשה מלנסות ללמד אותי כמה צעדים בסיסיים. "למקרה שלא אבין", חשבתי לעצמי, "היא תסביר לי מה אני רואה". אבל כשהמופע התחיל ולהקת הפלמנקו הישראלית, COMPAS, עלתה לבמה- נזכרתי שאמנות טובה לא מנתחים, פשוט מרגישים.

שילוב של מוזיקה מקורית ועממית, יחד עם תלבושות מפתיעות בצבעוניותן- הפיח חיים חדשים בסיפור היכרותם של דוד (אריק אלפסי, סולן להקת בת דור לשעבר) ובת-שבע (מיכל נתן, כוריאוגרפיה וניהול אמנותי).

סצנת האונס של בת שבע התבטאה בדואט המשלב מחול מודרני ופלמנקו, דוד המיוסר אחרי מות אוריה החיתי- הוצג על ידי קטע סולו של בלט ...הבמה לא הפסיקה לרעוד לרגע והקהל היה מרותק.

הייתי בטוחה שאשתעמם למוות: יותר משעה של צפייה באנשים רוקדים?! ואין אף רקדנית-עבר/זמרת/דוגמנית נעליים או שופט מרושע ופדנט שקוטעים וקוטלים אותם??  על הבמה טופפו 12 הרקדנים בנעליים והקישו בקסטנייטות, ואני זזתי באקסטזה כאילו אין מחר. ידעתי שלא מדובר בנוירוטיות הרגילה שלי, כי גם נערת המחול שלצידי התמוגגה. 

כשסיימנו למחוא כפיים בהתלהבות היא לחשה לעברי "היה ממש מדהים אבל הייתה חסרה לי קצת זרימה תנועתית...".

בדרך החוצה היא הסבירה לי בידענות ש "הן לא היו חזקות במיוחד במודרני..לא מתחו עד הסוף את הרגל".

בדרך חזרה הביתה היא התחילה להגיד  מילים כמו "הרמות" ו "גראנד אלגרו", אבל למזלי הדהוד הקסטנייטות בראשי נמשך ויכולתי להתענג עוד קצת על אחד הדברים היותר מגניבים שראיתי לאחרונה.

התמונות לקוחות מעמודי הפליקר של hansspeekenbrink ושל frotos (Fred Shively)

תגובות

  • כתבה מעניינת...

    נתת חשק ללכת לבדוק מה קורה שם ... רק הייתי שמח לשמוע עוד על ההופעה עצמה

    שי, 30-01-2008 01:29