מגזין

כשהדברים מתפרקים

איתמר ארז ואנסמבל אדמה גרמו לניר אביבי לקחת את בבילון בערבון מוגבל ולחזור לעצמו הוא מודה להם על כך

מאת ניר אביבי. 17-01-2008

תגיות: איתמר ארז, אנסמבל אדמה

כשהדברים מתפרקים

כבר הרבה זמן שאני צריך הפסקה מהכול; מהעיר, מהלימודים, מהעבודה, מהחברים, ובכלל מהמרוץ הבלתי פוסק של החיים. כבר הרבה זמן אני רוצה פשוט לעזוב הכול ולצאת לחופש, אבל זה פשוט לא אפשרי עכשיו. טוב אולי זה אפשרי, אבל פשוט מרגיש לא נכון, לא כרגע לפחות. כשאתה נמצא עמוק בתוך "בבילון", אתה מרגיש שאתה פשוט לא יכול לצאת. התחייבות גוררת התחייבות והחלטה גוררת החלטה, כל דבר שאתה עושה רק מקבע אותך למקום שאתה נמצא בו יותר ויותר ומרחיק אותך מהחלום הרטוב שיש לך עמוק בפנים עוד מאז שאתה זוכר את עצמך; לעוף מכאן ולפרוש לטובת שפה אחרת, תרבות אחרת, ולפתוח גסט האוס בצפון תאילנד מסביב לשדות האורז עם במה קטנה להופעות מזדמנות של תרמילאים; שייק בננה ומלון מבוקר עד ערב ולהיות מוקף באנשים שרוצים רק שיהיה טוב. בלי צבא, מלחמות ודיבורים על שוק חופשי, שפע הזדמנויות, חומת מגן, לבנון שנייה וכו'.

בדיוק בגלל שכל כך קשה לעזוב הכול ופשוט לברוח קרה לי משהו נפלא. איתמר ארז הגיע אלינו מקנדה לפני 10 חודשים עם הרכב חדש שמחליף את ההרכב הקודם שפעל איתו בקנדה וכולל את:איתמר ארז - על גיטרות ופסנתר, דני בנדיקט- טבלה וכלי הקשה, יוראי אורון- קונטרה בס ויורם לכיש- אבוב וקרן אנגלית. ההרכב עבד חודשיים בלבד עם יורם לכיש והאמת שאם ככה הם נשמעים רק אחרי חודשיים של עבודה ביחד אני מפחד לחשוב מה יהיה כשיעבור זמן.   

לאורך כל הערב בלבונטין 7 הרגשתי שאיתמר ארז מנסה לתת לי להרגיש שהחלום עוד יכול להתגשם והביא איתו הרגשה של חופש וזרות, הרגשה של ניכר ואהבה, הרגשה של איטיות וזרימה שמתחברים בצורה הטובה ביותרעל הבמה ושולחים כל אחד עם האסוציאציות שלו למקומות שונים בעולם. לרועי , החבר שהגיע איתי להופעה המוסיקה של האנסמבל ובעיקר האבוב של יורם לכיש המוכשר בצורה יוצאת מהרגיל גרמה לעצום עיניים ולדמיין שהוא באוהל בדואי במדבר סהרה, שותה תה, ומרגיש שרוחות מדבריות מלטפות את פניו ועוקפות אותו עד שבסוף מתפזרות במייצר ג'יברלטר (ציטוט שלו). בשבילי העבודה המיומנת של איתמר על הגיטרה הקלאסית והחשמלית נשמעה כמו ערבול של חושים ששלחו אותי ישר לשבוע ששהיתי באום ביץ' בהודו, שם שהיתי לבד במשך כשבוע ובהיתי בים במשך כל הזמן.

על החוף הבנתי בפעם הראשונה בחיי שכשאתה מאט את הקצב בחיים הכול מתחיל להראות שונה. כשאתה מתחיל להבין שהכול בסדר בדיוק כפי שהוא קורה ושום דבר שלא קורה לא אמור לקרות אתה מתחיל להרגיש יותר טוב. לא יודע אם מאושר, אלא פשוט יותר טוב. רציתי להתחבר למשהו גדול שהרגשתי שהוא קיים כל הזמן ולא יכולתי להתחבר אליו בשום מקום אחר, משהו שלא ניתן להסבירו במילים אבל כמעט כולם יבינו על מה אני מדבר.

בקטע שנקרא "7" ונדמה לי שהיה הרביעי בסדרת הקטעים, עלה בי רגש חזק. אותו רגש שהרגשתי כשבהיתי בים באחד הימים בחוף. בהיתי בים מבוקר עד ערב, בלי סיבה מסוימת, פשוט רציתי להסתכל בו, להרגיש אותו ולהיות חבר שלו. כאילו היה סרט אילם של העולם ובתוכו היה הכל: ההיסטוריה, אלוהים, המשפחה, החברים שלי, האהבות, הכל. כמו במוסיקה של איתמר. בהיתי בו והרגשות התחילו להציף אותי עד שהתחלתי לצחוק , התחלתי להרגיש שהים חבר שלי ושהוא באמת מבין אותי. באיזשהו שלב התחלתי להתגלגל על החוף ועל המים ולצחוק כמו שילדים משחקים. הרגשתי מאושר כל כך, אחרי שבועות שהייתי לבד, בדרכים , נודד מכפר לכפר, רואה עוני של אנשים, מריח ריחות שונים כל כך, תוהה על משמעות החיים ועל הסיבה שכולנו כאן פשוט ללא סיבה, פשוט נמצאים באיזשהו חלל ביקום שלא נותן לנו שום הסבר על המהות האמיתית שלנו ועל החיים. סוף סוף הרגשתי שייך.

בקטע שבא אחריו ונקרא "סתיו", הרגשתי שאני ממשיך במסע שלי אבל אז הרגשתי שאני במקום לא ידוע, הוא היה יותר מסתורי. דני בנדיקט, שישב על הארץ ושיחק עם המצילה, הטבלה וכלי הקשה אחרים, פשוט היה נפלא והכניס אותי למוד. הייתי מהופנט, לא שמתי לב שאני יושב על כסא בר מתפרק ושהגב שלי קורס מהיום העמוס ומהנסיעה הממושכת על הטוסטוס ברוח המקפיאה במשך היום. לא הרגשתי פתאום את ההרגשה המזופתת שאני מרגיש בבוקר בחודשיים האחרונים של אי חשק ושל מיאוס בחיי השגרה בעיר התל אביבית הזאת, הבנאלית, שחיה באותו הנרטיב שאנחנו מספרים לעצמנו כאן כל פעם מחדש של כעס וטינה,של צודקים וטועים ,עיר שהערבי היחידי שתראה בה הוא פועל בניין או מקסימום מגלגל שווארמות, בטח שלא מוסיקאי, אמן או פילוסוף. לפתע לא הרגשתי את כל זה ופשוט הרגשתי אהבה, הרגשתי שייך ואמיתי , הרגשתי שאיתמר והאנסמבל שלו מחזירים אותי למקום בטוח, מבינים אותי, מלטפים ואומרים שהכול בסדר.

בקטע הבא מצאתי את עצמי אוכל סמוסות (כיסונים מטוגנים במילוי תפ"א ואפונה , חריף לאללה) באחד ממזנוני הדרכים בדרך הארוכה בת 25 השעות מהחוף שהייתי בו לבומביי . הדוכן נראה רעוע והבחור שעמד ומכר את הסמוסות האלו נראה מרוכז מאוד בזמן שהן מיטגנות בשמן השחור והמלוכלך. עוד מעט צריך לעלות לאוטובוס ולהמשיך בנסיעה אני חושב לעצמי, הגב כואב והקיבה עושה בעיות אבל זו המהות של הטיול, הממשי במלוא עצמתו, המראות והריחות העזים שווים את זה. האוטובוס צופר וקורא לכולם לעלות, אבל זה לא הצופר, זה הקונטרה בס של יוראי אורון בסולו מדהים שמעיר אותי מהחלום וקורא לי להתרכז בהווה, בהוויה -כמו שהרגשתי אז.

אחר כך פרש איתמר מהגיטרות לטובת הפסנתר שגם בו עשה שימוש על מנת לעורר אותי ולבעוט בי חזק כדי להגיד לי שהכול בסדר.

איתמר ארז עזר לי לחזור קצת לעצמי מהשיגעון וההמולה והזכיר לי שיש דברים עמוקים שמשותפים לכולנו וגם, שהים הוא חבר שלנו ובסך הכול רוצה שנשחק איתו- ועל זה , אני מודה לו.

תגובות

  • חלומות דומים

    אביבי אתה מרגש אותי....

    ינוביץ, 18-01-2008 02:12

  • לחזור לעצמו ,אני מניח, ולא לעצמות.

    גיא, 18-01-2008 04:53

  • איזה יופי של כתבה

    טלי, 20-01-2008 10:14

  • סחטיקה עליך יא שפם

    עשית לי חשק לחזור לטייל...קבל ח"ח

    שינברגר, 21-01-2008 04:51

  • וואו איזה כתבה. וואוו.

    מיכל, 21-01-2008 09:00

  • תודה -ריגשתם אותי! אאההה

    נירו- אחלה כתבה שבעולם- חו"ל קורא לכולנו לבוא איתך ולשמוע את המוזיקה של הנפלאים הללו.. רק לא לשכוח את מיכל בבית ;) אוהבים- מעין ומוריאל

    מעין, 21-01-2008 10:44