מגזין

שחור משאול

מינארד ג'ימס קינאן משחרר את השדים שבראשו לתוך מגרש המשחקים שבפאתי הגיהנום. אורלי נקלר על הפרוייקט החדש pucifer באלבום V Is For Vegina

מאת אורלי נקלר. 17-01-2008

תגיות: אלבומים, pucifer, ג'יימס קינאנד

שחור משאול

השטן פנים רבות לו, והאמת שגם שמות רבים. סייטן, דאמון, לוציפר, דאביל, המאהב ההומו של סאדם חוסין. כמעט כמו חג סוכות, אבל הרבה יותר קודר ממנו. בראש מצעד האלבומיים השטניים לשנת 2006-2007 עמדו לוציפר, ג'וסיפר ופוסיפר והשטינו בקשת על כל ילדי השלום והאהבה שהתעוררו לתחייה עם סצינת הפולק הפורחת.

אבל לא אדם כמו מיינארד ג'יימס קינאנד (Tool, A prfect Circle) יעמוד בשקט לצד שטנים אחרים באותה נקודת הפתיחה. השטן שלו חייב לזקוף ראשו, לפרוח ולבלוט מעל כל האחרים. שלא יתבלבלו לרגע ויחשבו שיש להם סיכוי מול אליל הרוק/מטאל המתמטי והאפל, ובאלבום הזה אפילו אפל מתמיד.

מיינארד פנים רבות לו, אבל רק שם אחד שהולך לפניו. הוא יודע לכתוב מלודיות פופיות במסווה קשוח (Perfect Circle) ויודע לרגש עד דמעות או לצרוח עד שנקרע לו (ולנו איתו) המיתר הראשי של הלב (Tool). אסור גם לשכוח לו תקופות מטופשות יותר במסווה של זאב רעב ב"גרין ג'לי", ואולי זה מגדיר את מיינארד על הצד הטוב ביותר. זאב בעור של כבש.

בפרויקט החדש שלו "pucifer-V is for Vagina" היכולות האלו באות לידי ביטוי על הצד הטוב ביותר. הפעם אנחנו נחשפים למינארד הגותי, התעשייתי והאלקטרוני. קצת כמו האלבום האחרון של Unkle או אלבומי אינדסטריאל עתיקים או ניין אינץ' ניילס בימים הטובים ובעיקר כמו פאטון בפרוייקטים הפופיים-קודרים (קאדה, טומהאוק) נע מיינארד בין בלדות חשוכות למזמורים מתכתיים ולאנקות סקסיות. הפעם פחות צועק ויותר שר, לפעמים גם עושה הפוגה להאזין לחברים שלו ששרים ומנגנים/מסמפלים במקומו.

ומי הם בעצם החברים שלו? הפעם מינארד לא הסתפק רק בשמו ההולך לפניו אלא גיבה את עצמו בצמר גפן מגונן (או יותר נכון אפוד פלדה) של מיטב המוחות ההוזים בתעשיית הרוק של שני העשורים האחרונים. מה שמיינארד כנראה התכוון שיקרה כשאנשים ידברו על האלבום שלו ומי אני שאסכל לו את התכניות.קצת name droping של כל הלוקחים חלק באלבום הזה, בעשיה פרופר או בעשייה מאחורי הקלעים: המתופף של הרכב העל Dilinger Escape Plane, המתופף של פריימוס, הבסיסט של רייג' אגיינסט דה מאשין,  המתופף של רייג' אגיינסט דה מאשין, טראי גאן (קינג קרימסון), ליסה ג'רמנו, מילה יבוביץ', ג'וש אוסטיס (Black Light Burns ) לאסטמורד, ודני לונר (NIN) שאפשר לזקוף לזכות שני האחרונים את הסאונד הגותי-תעשייתי שמלווה את האלבום.

ממינארד כמו ממינארד מעולם לא ציפיתי לפחות מהמקסימום. עם או בלי הסופר גרופ שמרכיב את היצירה המעלפת הזו בטוח היה יוצא לו משהו טוב. לעתים הפולחן הדתי של חלק מהשירים או הסקס הנוטף מהשירים האחרים (ולא בכדי ה-V הוא עבור הוג'יינה) נשמע כמו ריפ-אוף למאות דברים אחרים שכבר שמענו בעבר. עדיין, בלי מכחול הקסם של מיינארד הציור הזה לא היה המונה ליזה שהוא, אולי דיוקן של בחורה נאה אחרת בקורס רישום למתקדמים.

זה שיר הלל למינארד למרות שהביקורת מגיעה מכיוון עקב אכילס שלו. שירה רגישה שבאה ממנו טומנת בחובה ציפיה דרוכה להתפרצויות זעם פתאומיות, לא מוסברות. דווקא באלבום הזה זה לא קורה ופה המסר לכל מי ששמעתי משווה את האלבום ליצירותיו של פאטון: בזה פאטון הרבה יותר טוב. באלבום הזה האלימות, הקשיחות, הזעם, כולם נושבים דווקא מכיוון הטקסטים, לפעמים הוא שר בשקט כאילו בכוונה לאפשר לנו להקשיב  ללוציפר נושב בעורפנו, מניח את ראשו על החזה שלנו, עוזר לנו להתמסר למפלצתיות שלו שניה לפני שהוא תוקף. אבל הוא לא תוקף, לא באלבום הזה. הוא שומר לעצמו את הזכות להגיע בחלומות שלנו שניה אחרי שעצמנו עינים והדיסק עוד מתנגן במערכת.

אם גם אתם הגעתם למסקנה שזה יופי של דיסק לשמוע באזניות בדרך לחופשת החלומות שלכם, רק זכרו  להשתדל שלא לקרוא את הבוקלט. האלבום  מספק מוסיקה בצירוף חוברת הרגעה תואמת לנוסע המתחיל, שלל אסונות פוטנציאלים צבועים בורוד ואף לא סוף חיובי אחד. אבל מה לעשות, החיים (למזלנו) הם לא (ד'ני) הוליווד.

תגובות

  • אלבום רוצח!

    רונן, 22-01-2008 19:54