מגזין

כל כך שם

גם למי שבקיא בסיפור חייו של בוב דילן יהיה קשה לעקוב אחר התעתועים הרבים המזומנים לו בסרט "אני לא שם", אבל זאת תהיה חוויה גדולה מהחיים, כמו האיש. גיל מטוס ממשיך בניסיון הפיצוח

מאת גיל מטוס. 12-01-2008

תגיות: גיל מטוס, בוב דילן, פולק, רוק, סרט, קולנוע, Bob Dylan, סיקור, טוד היינס

כל כך שם

"אתה נכנס לחדר, עם עיפרון ביד. אתה רואה מישהו עירום ושואל: מיהו האיש הזה? אתה מתאמץ כל כך, אך פשוט לא יכול להבין מה תכתוב כשתגיע לביתך. כי משהו קורה כאן, אבל אתה לא יכול להסביר אותו, נכון, מר ג'ונס?"

בפעמים הראשונות שהאזנתי ל-Ballad of a Thin Man של בוב דילן, הלכתי לאיבוד. כמו מר ג'ונס, גם אני ניסיתי להבין מה לעזאזל קורה כאן, אך לא ממש הצלחתי. המילים היו מפוזרות מדי, חשבתי על כל מיני הקשרים, קונספירציות, פיצול אישיות ועוד המון רעיונות הזויים. אך שום דבר לא הצליח להתגבש סופית. כשקראתי את הסיפור שמאחורי השיר, הבנתי שהטקסט הזה העסיק מעריצים רבים של דילן במשך השנים, שניסו גם הם להבין מי הוא מר ג'ונס, מה קורה שם, מה שייך למי, ומי מחזיר למי את הגרון.

בסרט "אני לא שם", נעשה מהלך מבריק, בו ששה שחקנים (בן וישו, מרקוס קרל פרנקלין, כריסטיאן בייל, הית לדג'ר, קייט בלאנשט וריצ'רד גיר) מגלמים את דמותו של דילן, ומנסים להציג לצופה תמונה שתסייע לו להבין את אחת החידות הגדולות בעולם המוסיקה.

הקו המנחה לכל אורכו של הסרט הוא המסכות של דילן, הדמויות השונות שגילם לאורך הקריירה: משורר, רומנטיקן, נווד צעיר שמתחזה לוודי גאת'רי וקופץ על רכבות משא, נוצרי אדוק שלרגע חובש כיפה כדי להזכיר לנו שלא נוכל לקטלג אותו לכנסייה, ניהיליסט שחי על גבול חוסר השפיות במהלך סיבוב הופעות חונק, בילי הנער מהעיירה הקטנה או משורר שנותן עדות בחקירה לא ברורה.

כל אלו מתקבצים יחדיו לחלקי סיפורים, שלאט לאט נשזרים זה בזה. בדרך, שתולים אין ספור אירועים קטנים, משפטים לא ברורים ודמויות שלכאורה נראות שוליות. מאחורי כל דבר בשצף האינפורמציה והצלילים ישנה משמעות, ישנו סיפור קטן או פרט עסיסי מחייו של דילן. הכל נעשה בצורה מדויקת ושנונה, שנעה על הגבול הדק שבין הערצה לביקורת סמויה, ובין ביוגרפיה לדמיון מפותח. שמו של דילן לא מוזכר אפילו פעם אחת בסרט - כל דמות שמגלמת אותו זוכה לכינוי אחר, וגם לדמויות המשנה מחייו מודבקים שמות חדשים, מה שמוסיף לערפול ולתחושת חוסר הוודאות. 

אין ספק שאת ההצגה גונבת קייט בלאנשט, שמתמודדת עם אחד הפרצופים הקשים של דילן - תקופת הניהיליזם. המעבר מפולק אקוסטי לפולק רוק מחשמל, הביקורות הקשות שנאלץ לספוג עקב כך וכינויים כמו בוגד שמכר את נשמת הפולק שלו לשטן, שהטיחו בו המעריצים. בלאנשט הצליחה להיכנס לדמותו של דילן בצורה מפחידה, החל מהמראה החיצוני וכלה במבטא ובשפת הגוף, ולהעביר אותה בצורה מרשימה, למרות שסרטים תיעודים אחרים כבר עסקו רבות בתקופה זו.

המשמעות של תקופה זו מהווה את עיקרו של הסרט. מיהו דילן? ומדוע כולם מצפים ממנו לגלם אותה דמות ולהיצמד אל אותם ערכים קבועים? וכך, באמצעות דיאלוגים מבריקים בין דילן לבין דמויות מפתח בחייו ולמבקרי מוסיקה ועיתונאים, נחשפים הצדדים השבירים באישיותו, המשברים בקריירה והסיפור מאחורי השיר Ballad of a Thin Man, שמוגש בצורה חדה וברורה, כפי שלא הוצג מעולם.

הבמאי טוד היינס הצליח להרים יצירה מרהיבה, אך באותה נשימה יש לציין כי לכל דבר יש מחיר. המחיר במקרה זה הוא שבניגוד להרבה סרטי ביוגרפיות שאמורים להיות ידידותיים גם עבור משתמשים שפחות בקיאים בסיפור חייה של הדמות, "אני לא שם" פונה אך ורק למעריציו של דילן.

קשה לדמיין איך זה מרגיש לראות את הסרט עם ידע מוקדם בסיסי, שמאפיין את רוב מאזיניו, ולכן לא מפתיע לראות אנשים שכנראה ציפו למשהו אחר, ולא מצליחים להתמודד עם מה שקורה על המסך, קמים ועוזבים את אולם הקולנוע באמצע. אך במקרה הזה, המחיר משתלם, ובגדול.

מי שמעוניין לחקור את דילן ולעשות שיעורי בית לקראת הסרט, מוזמן לחפור בארכיון שגדל מיום ליום, לעבור על כל הטקסטים החשובים מהשנים הראשונות ולראות את הסרטים: "Don't Look Back" ו - "No Direction Home" של סקורסזה. אפשר גם לצפות בהופעות בפסטיבל ניו פורט, שראו אור לאחרונה על גבי די וי די, לקרוא את האוטוביוגרפיה "כרוניקות" (הוצאת מודן) ובעיקר לחפש כל סיפור אפשרי.

האמת הכואבת היא, שגם אחרי כל אלה ויותר, התחושה המתקבלת בסופו של הסרט היא של חוסר וודאות. אולי זו הגאוניות שבו. היינס לא התיימר לנסות לסגור עלילה שמראש אין סיכוי לסגור אותה, והגיש לנו את דילן האמיתי, זה שברגע שהוא חושד שהבנת אותו, גורם לך להרגיש שאתה עוד רחוק מלפצח את החידה.

אחרי שנגמרה ההקרנה, בראש הסרט רק התחיל. לא הצלחתי להתנתק ולהפסיק לחשוב, מנסה לעכל את מה שספגתי בשעתיים האחרונות. כל מה שהתקיים מחוץ למחשבה, הפך ללא רלוונטי. עשרות האנשים ששרצו בסינמה סיטי והילכו מסביבי הפכו לשקופים, והדבר היחיד שהעסיק אותי היתה תחושת בלבול כבדה.

מצד אחד, סצנות מסוימות גרמו לי להרגיש טוב. רמזים קטנים ודמויות שוליות בצדו של המסך, שכאילו כוונו היישר אלי וגרמו לי להרגיש לרגע שנגעתי בדילן. מהצד השני, הרבה אירועים נשארו בגדר תעלומה או חידה, כמו פסוקים שעוד צריך לפרש. דילן היה שם במלוא מובן החוויה, ואני? גיליתי שוב, שככל שאתה רואה יותר, אתה מבין פחות. כי משהו קורה כאן, ואתה לא יכול להסביר אותו. נכון, מר ג'ונס?

"אני לא שם" בימוי: טוד היינס. ארה"ב, 137 דקות.

תגובות

  • להיות שם...

    רוב המחשבות שהיו לי על הסרט כבר שזורות באופן פנטסטי בתוך הטקסט.. כאילו חלקתי את מחשבותי עם הכותב.. אוסיף רק, שאחת הדמויות בסרט (ג'ק רולינס) הגדיר את בוב דילן היטב במשפט אחד "אני לולין טרפז" גם כמשורר בוב דילן מעולם לא היה פיוטי במיוחד, יש לו קול של קרפד והלחנים שלו פשוטים וחסרי תחכום אבל הוא מצליח בכל אלו להגיד את כל מה שכל אחד מאיתנו רצה להגיד ומעולם לא ידע כיצד לנסח. הוא משתמש במילים הכי פשוטות בהרכבת הרעיונות הכי מסובכים ורבי משמעות, והכל מתחבר בהרמוניה מושלמת. דיוק כשל לולין טרפז. "I forgot more than you'll ever know" דילן אמר וכנראה צודק... אפילו האותיות שאני כותבת מרכינות קו מתאר נוכח גדולתו של האיש, שתמיד יהיה לפחות צעד אחד לפנינו..

    ל, 18-01-2008 00:19