מגזין

קונצ'רטו לג'אז

ניר אביבי אוהב את הג'אז שלו יותר מאולתר ופחות כתוב, יותר חופשי ופחות מדויק. אולי בגלל זה הוא קצת התאכזב מההופעה של אבי ליבוביץ' והאורקסטרה

מאת ניר אביבי. 09-01-2008

תגיות: אבי ליבוביץ' והאורקסטרה

קונצ'רטו לג'אז

על הבמה בלבונטין 7 שוב ראיתי את הנוף שהתרגלתי אליו אחרי ההופעה האחרונה של מארש דונדורמה - הרכב של שלושה עשר נגנים: ארבעה סקסופונים, שתי חצוצרות, שני טרומבונים, ריתם סקשן שכולל בס תופים, גיטרה וקלידים וכמובן אבי ליבוביץ' שמחליף מפעם לפעם בין הטרומבון לקלידים והאפקטים. האמת שהתבלבלתי וחשבתי שהגעתי לקונצרט בפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה, כיוון שליבוביץ' שומר קצת על ריחוק מהנגנים שלו ומנסה לקחת על עצמו את תפקיד המורה למוסיקה שלהם והמנטור. היתה חסרה תחושה שההרכב עובד ביחד ומייצר כימיה קבוצתית. ההרכב הוא למעשה הרכב של איש אחד -מוכשר מאוד ויוצר מצויין. זאת גם הסיבה שההופעה של אבי ליבוביץ' הרגישה לי תקועה ולא זורמת למרות שיש עניין גדול בכל אחד מהקטעים.  

                                                                                                                       לא אלאה אתכם בשמות הקטעים יותר מדי, בעיקר מכיוון שמדובר בג'אז ובלאוו הכי זה לא הדבר החשוב כאן, אלא הפיל, הרגש וההרגשה שזה נותן לנו הקהל,רגש שהיה חסר לי בהופעה. הקטעים שהתרשמתי מהם לטובה היו "השומר משער 6" שהיה בו סולו מצוין של הגיטריסט זיו ריינר והזכיר לי בסאונד את הגיטריסט מהאלבום THE MAN WITH THE HORN של מיילס דיוויס. הקטע עם הזמבורה היה כביר; מין שילוב של מוסיקה אתנית מזרחית עם רוחות ממדבר סהרה שהמשיכה לגרוב מצוין של הלהקה וסולו על כלי שהזכיר אוד. ירון אוזנה, נגן מוכשר, (התפוחים) נתן סולו על צדפות (כן כן על צדפות) שונות שכל אחת הכילה צליל שונה ומיוחד שבאמת סחף אותי ונתן לי להרגיש כמו חאפלה בתימן.   

 

לאורך כל ההופעה היה דפוס חוזר ונשנה ובו אבי מכוון את הסולואים של הנגנים. בכל סולו הוא מציג את הנגן שביצע אותו וכך הוא מניח שהקהל יעריך ויכיר אותם. בנוסף לכך, הנגנים יושבים עם תווים מולם, מה שיוצר הרגשה מלאכותות ותחושה שהכל אבל הכל בהופעה תפור מראש ואין לנגנים מרחב תמרון.      

בהמשך הערב היה משחק מאוד מעניין ונעים בין הטרומבונים של סלוצקי ואוזנה ובו הם שוחחו דרך הכלים ונשמעו כמו שני פילים בספארי בקניה שמנסים לאותת לשאר הלהקה להגיע. זה עבד, והלהקה הגיעה ולאט לאט כל כלי הנשיפה נשמעו כמו עדר פילים. בנוסף שבירות הקצב השונות לאורך כל הקטעים והמקצוענות של רון אלמוג על התופים היו ראויים לשבח.

אבי ליבוביץ' והאורקסטרה עושים גרוב ג'אז טוב והם נפלאים להאזנה תוך כדי נשנוש קל, בירה וסיגריה. אבל בנוגע להופעה עצמה ובחירת הלבונטין 7 דווקא כמקום להופיע אני בספק. ג'אז תמיד היה קשור אצלי לאילתור, אימפרוביזציה ודינמיקה בין נגנים, ואילו העובדה שליבוביץ' תקוע שם במרכז ומחלק לנגנים הוראות באמצע ההופעה הורידה לי מהכיף. זו גם הסיבה שמעולם לא חיבבתי יתר על המידה את "גרשווין" ו"ברובק" וג'אזיסטים BY THE BOOK אחרים ויותר נזלתי לכיוון של לואי ארמסטרונג ואחרים שמרשים לעצמם יותר להשתחרר וסומכים על הנגנים שלהם יותר. ההופעה הייתה טכנית מדי, העובדות שהנגנים הסתכלו על תווים לאורך כל ההופעה, שהסולואים שלהם היו מועטים וקבועים מראש  ושליבוביץ כמעט ולא ניגן במשך כל ההופעה ועמד על הבמה כמו משגיח כשרות הורידו לי מההופעה.

לסיכום ,הגיג חוכמה של סבתי: לפעמים אתה לא מתכנן ומקווה רק שיהיה בסדר, ולפעמים אתה יודע בדיוק מה אתה רוצה והכל מתחרבש. אלו החיים חביבי, אלו החיים...

תגובות

  • אבי ענק ומוזיקאי בחסד

    נראה לי שאתה לא הבנת כל כך את ההתנהלות שלו שם...

    רוני, 10-01-2008 06:14

  • למגיב למעלה- נראה שניר אביבי קלע בול למה שהיה שם...

    אחת שמבינה, 11-01-2008 20:29