מגזין

ילד כאפות

יאיר יונה מאמין באלבום החדש של Six Organs Of Admittance , מין התכנסות מדיטטיבית שמתפרצת כמו הר געש

מאת יאיר יונה. 07-01-2008

תגיות: Six Organs Of Admittance

ילד כאפות

 

הקדמה, לעשות בלאגן בסדר.

 

יש להקה, Comets On Fire קוראים להם. הם היו להקה גדולה גם באלבום הראשון שלהם הקרוי על שם הלהקה, וגם בזה שאחריו. אבל השיחוק הגדול שלהם היה כשהם פנו למוזיקאי הענק בן צ'סני וביקשו ממנו להצטרף להרכב כגיטריסט. לא רק שהם השתדרגו במאה רמות למעלה, הם גם הוחתמו בלייבל סאב פופ. לא רק שהם חתמו בלייבל סאב פופ, הם גם הצליחו לקבל מימון של להקה בלייבל גדול, מבלי להיות 'להקת סאב-פופ' (ולא שיש משהו רע בלהיות בסאב פופ, הלוואי עליי, אבל 'קומטס' היא להקה שאוכלת את כל חברי הלייבל בשנתים האחרונות, כולל בנד אוף הורסז). בדרך זו, כשהם הוציאו את האלבום שלהם בשנת 2006 - Avatar'''' (שהוא תקליט נאו פסיכדליה גדול מהחיים שלי ושלכם) חזר בן צ'סני לתודעה שלי אחרי הפסקה קטנה.

מאורעות תפל''ק.

הוא נכנס לשם דווקא ב-2005 כשהוא הוציא במסגרת פרוייקט הסולו שלו הקרוי ''Six Organs Of Admittance'' את האלבום המופתי הראשון שלו ''School Of Flower''. גם פה, סומן אלבום מפתח בלייבל חדש ומעולה, אבל הפעם זה קרה בלייבל שכבוד גדול להשתייך אליו – Drag City, (קרי ''מקדש הפולק הפסיכדלי על נגזרותיו''). כשיצא בשנה שאחר כך ''Sun Awakens'' האפל והמסתורי, הוא חידד לי את תשומת הלב לכיוון של צ'סני כלא רק עוד גיטריסט על שניזון מהמקומות שאותם אני מסניף יחד עם הטיפקס (ברט ג'אנש, ג'ון פאהי, רובי באשו, רוק גרמני משובש ועוד), הוא גם מספיק מעניין וורסטילי מאלבום לאלבום, כך ששווה לקנות כל מה שהוא עושה. אז בשנת 2006 יצא ''Sun Awakens'' של Six Organs, וגם ''Avatar'' של הלהקה שאליה הצטרף – Comets On Fire. זה היה מה שהיה, מאורעות תפל''ק (תקליטי פולק לאסיד קונסומרז).

ועכשיו – בן.

 

הוא כמעט פספס את 2007, אבל הוא ידע שיש מצב שמישהו יכתוב עליו ,  אז בדראג סיטי הזדרזו מאד והוציאו את המאסטרפיס החדש של בן צ'סני – ''Shelter From The Ash''. ''Shelter'' הוא הדבר האחרון שיש באלבום הזה, הנהמות של גיטרות הפאז החורקות של צ'סני לא נותנות מקלט לאף אחד ואתה צריך להיות מזוכיסט כדי להתרפק במיטת וורדים עוקצנית כמו של צ'סני, אבל כל אחד והבמבה שלו. צ'סני עושה מסע בשלושת האלבומים שלו, כשהוא לאט לאט מתחיל להיות ממש סונגרייטר. בעוד שהתקליטים הראשונים היו על טהרת הנויז הפולק-דרוני (סטיבן ר. סמית' וכיו''ב), הרי שהחל מ - ''School Of Flower'' והחבירה לדראג סיטי, הקטעים הפכו להיות יותר שיריים. לא מסוג הדברים שנשים במכונת הקריוקי הקרובה לאיזור מגורינו, אבל המבנה הכללי שם ואתה יודע לומר בדיוק מתי יתחיל הפאז לחרוך. ''Shelter'' (להלן 'מקלט'), הוא אלבום שממזג את ההשפעות שלו מכל הכיוונים. הוא נותן דרור לחרמנות שלו לנוכח העובדה שלא יצא השנה אלבום של Comets למרות שדובר בכך – ונותן במה לגיטרות הפאז הפסיכדליות שלו, אבל בצד השני נותן גם את הווירטואוזיה בגיטרה האקוסטית שלו (''Goddess Atonement''). בקטעים כמו ''Final Wing'' הוא אפילו מקצין את הסינגר-סונגרייטר שבו למחוזות שמתכתבים עם הרכבים כמו Espers או זמרים כמו ניק קסטרו. שמונה דקות רפטטיביות שנעות סביב ליין גיטרה אחד ורעשים הזוים ברקע שנותנים תחושה כאילו השמיים סוגרים מלמעלה. אבל מצד שני, קטעים כמו ''Shelter From The Ash'' עצמו, הוא משפד את כולנו, חורך בבשר החי, ומה שמכעיס בזה, שהוא עוד מצליח לשמור על אלמנטים ג'אזיים בכל הסיפור. וואט דה פאק.

בדידות.

 

אין כל ספק שבן צ'סני היה ילד שוגייזר. כזה שבמסיבות נשאר לבד בפינה. תחושת הבדידות יוצאת מכל נקבובית במוזיקה שלו, הלחנים שלו פגיעים ומופנמים כמו הילד שבא כל יום לבית הספר כדי שיחטפו לו את הסנדביץ' שוב, והוא גם ירגיש אשם על זה בכל פעם מחדש. למען האמת, האסוציאציה הראשונה שקפצה לי לראש כששמעתי את 'מקלט' היה הפסקול האדיר של ריצ'רד ת'ומפסון לסרט 'גריזלי מן'. זו אותה השממה, אך ללא השממון. אותם הרים, אותם האפאלאצ'ים שסוגרים מסביב עם הנשרים שדואים וכל מה שאתם רוצים להכניס למרק הזה – תכניסו. הכל מגובה בתחושת חוסר הצדק שאפפה אותנו כשקראנו לראשונה על חוסר ההגינות של אבינו התנכ''י שזרק את ישמעאל מתחת לשיח ונתן לו להתמודד לבד בחושך עם ההרים הגבוהים למעלה והעקרבים הקטלנים למטה. את כל זה צ'סני הכניס למוזיקה שלו: את הבדידות כדרך בחיים בתור הילד שחוטף מכות כל יום בבית הספר, אבל כשהוא עומד מול המראה, הוא מבטיח שהוא עוד ינצח את כולם. בדרך כלל, הילדים האלה גומרים את הקריירה בבית סוהר כשהם יורים במישהו עשרים שנים אחר כך. אז כדי שזה לא יקרה, צ'סני לקח את טים גרין (מה - Fucking Champs הנפלאים) כדי שירסן אותו לפני שהוא יורה במישהו. 'מקלט' נראה כאילו הוא רצה לעשות עוד אלבום של Six Organs אבל רצה לרצוח פחות, אז הוא הביא את החבר שלו שיחזיק אותו לפני שהוא נכנס במישהו.

ולא שיש בזה רע, כן?

 

הנסיגה אחורה מאד מחמיאה לצ'סני ועד כמה שהתקליטים שלו היו אינטרוספקטיבים בעבר, הנ''ל אפילו עוד יותר, מהורהר ומתלבט יותר. אבל בסוף כל שיר, מגיעה הזימה הזו וקורעת אותו לגזרים והוא מוציא את זה החוצה. ב-''Sun Awakens'', תקליטו הקודם, יש ציור של הר געש ואני זוכר שבזמנו חשבתי עד כמה הוא צודק כשהוא שם את זה על העטיפה. עד כמה הר געש הוא המוטיב הכי נכון עבור צ'סני, שתכל'ס הקים את ההרכב של עצמו כדי לשים את המרמור שלו על גבי דיסק, ולהוציא לאוויר העולם את ההתכנסות המדיטטיבית שלו, מבלי לאיים על אף אחד ותוך כדי הכרזה שמי שרוצה להצטרף, שרק יגיד את הסיסמא וייכנס ללוע המבעבעת.

בכל-זאת.

אני יכול רק לומר שזה מסוג התקליטים שאומרים עליהם בדיעבד, ''It Grows On You''. 'מקלט' הוא לא מסוג התקליטים שאפשר לגבש עליהם דיעה ברורה. וזה הרבה בגלל שהוא בעצמו אמביוולנטי. מצד אחד, צ'סני מעולם לא היה יותר סינגר-סונגרייטר מזה, מצד שני הדרונים שהפכו להיות סימן ההיכר שלו, עדיין שם ובגדול. גיטרות הפאז שלו שפילחו את ''Avatar'' בשנה שעברה, נמצאות גם כאן ונכנסות במלוא הפאוסטיות שלהם בקטעים כמו ''Coming To Get You'' אבל מצד שני השיר שפותח את האלבום ''Alone With The Alone'' (ולמי שלא האמין לי לגבי תחושת הבדידות, הנה ההוכחה), הוא נותן מחווה קטנה לנגינת הגיטרה של אחד האבות הרוחניים של הסצנה – ריצ'ארד בישופ. אז יצא לו תקליט אמביוולנטי מאד הפעם, שעושה את העבודה בצורה מושלמת בשני הפנים שלו. אבל אני לא יכול להתגבר על המחשבה שאם טים גרין לא היה נמצא שם וצ'סני היה מפיק את זה בעצמו לחלוטין, היה יוצא אלבום מושלם של 10 ולא רק 9. ילד היפראקטיבי, צריך לתת לו לפרק את הבית ואת כל מכשירי הרדיו בבית, ורק אחר כך לדפוק לו ריטלין לווריד. אבל מה אני מקשקש, תקליט חדש של Six Organs הוא דבר מבורך, וגם אם תפיק אותו ציפי שביט, הוא לא יוכל לצאת לא טוב. האיש תמיד יביא את הדרונים, והפסיכדליה האפלה והקודרת שרוצה לתקוע בך את השיפוד מלפני כמה פסקאות. בן צ'סני הוציא עוד מאסטרפיס מתחת לידיים, תוך שהוא מנצח את הסטטיסטיקה ואת השיאים של עצמו, וממצב את 'מקלט' כאחת מפסגות האסיד-פולק הגבוהות של השנה. ד''ש לדוונדרה.

(נכתב עבור פרויקט 'הגיבור הלא מושר 2007' של השרת העיוור) 

תגובות

  • כתבת יפה מאוד, עושה חשק להקשיב לכל הדיסקוגרפיה במלואה

    ציפי שביט, 26-02-2008 23:37