מגזין

חבק אותי חזק

אין ספק שהשילוב של עמיר לב עם אמיר צורף מהווה את מוזיקת הרקע לעונת החורף. עכשיו כל מה שחסר לגלית להב זה קמין ובחור.

מאת גלית להב. 01-01-2008

תגיות: עמיר לב

חבק אותי חזק

פעם ראשונה שלי בלבונטין, אני חייבת לציין. כשנכנסתי חיפשתי את אולם ההופעה עד שהבנתי שאני בתוכו. חדר קטן ואינטימי. זרמתי. החדרון החל להתמלא אנשים מכל הסוגים והמינים אבל נשאר צחור מעשן (מסתבר שיש מקומות שבאמת שומרים על חוק איסור העישון). על הבמה נחו שלושה כיסאות, שתי גיטרות אקוסטיות ואחת חשמלית. באיחור אופנתי וסליח, עלו עמיר לב ואמיר צורף לבמה. התחלתי מייד לדמיין את ריח הסיידר החם של חורף מתפנק.

את ההופעה החלו השניים עם שירים פחות מוכרים, כנראה מהאלבום שעומד לבוא. נראה שעמיר ממשיך לשמור על אותו סגנון מתוק עם ניסיונות כושלים להגיע לאוקטאבות לא כל כך מסובכות שנגמרות בצרידות מתקתקה. עוד ארבעה שירים ידועים וחמימים (פריז, אוקטובר, עננים שחורים וערב ראש השנה) והגיע רגע האנקדוטה היומית של עמיר והפעם: "עמיר ובורוביץ' בהרי הגליל". גרמני בשם בורוביץ' שלח לעמיר הודעה ב-MySpace שהוא לא כל כך מבין אבל השירים שלו נשמעים סבבה. נוצר קשר. עמיר העביר לבורוביץ' את הטלפון שלו ויום בהיר אחד מתקשר אליו הגרמני ואומר לו שהוא בעכו. השניים נפגשו (כמו כל גרמני, גם הגרמני הזה התנשא לגובה ורוחב מרשימים), שתו קצת והלכו לטייל בגבעות. במשך כל הטיול הגרמני גמגם משהו על זה שהוא נמצא במשימה כלשהי ועמיר התחיל לחשוש. כשבורוביץ' טען שהוא יכול לחזור לבד מאיפה שהם נמצאים בהרים, קפץ עמיר על ההזדמנות, אמר לו "נראה אותך" וברח. הגרמני מצא את דרכו לביתו של עמיר ועמיר החזיר אותו לתחנת הרכבת. מאז הוא קצת חושש לשתות בטיוליו בהרים.

בשיר הבא: "כחול וירוק" היפיפה, כבר התמקם הקהל היטב בתוך הכיסאות ונספג לתוך המנגינה. לאורך כל ההופעה התנהלה הרמוניה סוחפת ומדהימה בין לב לצורף. היכולת של צורף לתת את הצלילים הקטנים שמרטטים את הלב עולה מעל כל ציפייה. הוא יודע מה לעשות והוא עושה את זה טוב. הסגנון העדין שלו מתקבל בברכה בכל פעם. אחרי השיר "שש שעות" עלה האורח, לו חיכו הכיסא השלישי והגיטרה החשמלית: אביב מארק. מבוגר, מתולתל וכנראה שצריך להישאר בתפקיד הסאונד-מן. את השיר "אין לי אדמה" של סאבווי סאקרס הוא עוד ביצע בצורה סבירה אבל בשיר הבא, "הכרתי אישה" כבר התייאשתי. יש אנשים שפשוט צריכים להישאר מאחורי הקלעים. את השיר "כבוי" הוא ביצע יחד עם עמיר ונעלם לו איפשהו באמצע, לשמחתי (בסוף השיר, עמיר נאלץ להזכיר לו לומר לקהל "תודה רבה").

 השיר פרה-ההדרנים היה "חבק אותי", שאני באופן אישי  אוהבת במיוחד .  הסולויים של  לב וצורף בסוף הקטע  גורמים לקהל להסחף ולשכוח באיזה שיר מדובר ת אבל למי בכלל אכפת. מדהים. לפני זמן רב סיפרו לי שעמיר לב הוא גם מורה למתמטיקה ולכן קשה היה לי שלא לדמיי  בזמן  שהוא מתרכז ומביט בגיטרה, שהוא למעשה מחשב בראש משוואות אלגבריות.

הדרן מספר אחד: עמיר לב עולה לבד ומנגן את "שמוליק". הנגיעות הקטנות שלו  על הגיטרה מזכירות לי טיפות גשם עדינות לפני שמתחילה סופה. הן נוגעות לשנייה ומרעידות בעונג. עוד שיר לא מוכר וצורף מצטרף ל"לפעמים אני מאושר", שהמשיך עם הקו העדין-סוחף שנוצר במשך הערב. קצת חבל שהקו נקטע לקראת סוף השיר בקולות חזקים של דיסטורשן (אולי אביב מארק לא צריך להיות גם הסאונד-מן למרות הכול?) עמיר המיומן פתר את הבעיה במהירות והשניים חזרו לנגן כאילו כלום. עוד שיר והשניים יורדים מהבמה. אחרי דקה מגיע ההדרן השני ושני המוכשרים עולים, כל אחד עם הסיגריה שלו בין האצבעות. בחיוך ציני ירק עמיר: "מי הגבר שייתן 5000 שקל קנס? טוב, אני אכבה". "אריה ורותי" (כי מסורת לא שוברים) ונגמרה ההופעה. מכאן הדרך לפוך היא קצרה מאוד וחסרת מכשולים. פינוק.

תגובות