מגזין

הפילהרמונית בכנסייה

איכות מוזיקלית לא קשורה לכמה אתה מצליח, אהבה למוזיקה אמורה להיות תלוית המוזיקה עצמה, אסף בן קרת אוהב את כנסיית השכל

מאת אסף בן-קרת. 30-12-2007

תגיות: כנסיית השכל

את הכתבה הזו אני רוצה לפתוח בדיון מהותי בנוגע למיקומה של ביקורת מוזיקלית על הופעת האוטוביוגרפיה של כנסיית השכל בהיכל התרבות בשבוע שעבר באתר קול הקמפוס. להפתעתי, זהו אינו עניין מובן מאליו. אני חש רצון עז לשוחח ולהרהר,ראשית, ברלוונטיות של הלהקה הזו ובסיבה בעטיה בחרתי לכתוב על ההופעה מלכתחילה, לפני שאדבר על המוזיקה עצמה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שכאשר ביקשתי לסקר את כנסיית השכל בהיכל התרבות התגובות בתחנתו הקטנה והצנועה היו מעורבות.

כנסיית השכל הוציאה השנה במרץ אלבום אוסף כפול, "אוטוביוגרפיה", המסכם את מיטב פועלה ולהיטיה מ-1992, בה יצא האלבום הראשון "דברים בלחש" ועד 2004, כאשר יצא אלבום האולפן האחרון "ידיים למעלה". אוותר בשורות אלו על סיפור סינדרלה הנדוש אך הנכון מתמיד של הלהקה הקטנה שהגיעה משדרות לעיר הגדולה ובעזרת מאמצים רבים, יושרה אומנותית וצורך חזק להאזין אך ורק לרחשי לבה, נמצאת היום על כס של כבוד והערכה בלב התעשייה ובעיקר המעריצים. כנסיית השכל החלה את הקריירה שלה כאנדרדוג לכל דבר והגיעה השנה למעמד של להקת רוק ישראלית מן המניין. יש, מן הסתם, את המקטרגים שיטענו כי כנסיית השכל התמסחרה והפכה חביבת הקהל, תוך יצירת אלבומים קליטים וידידותיים מידי למשתמש, שהפכו להיטים לא קטנים ואף שברו (שומו שמיים) את מחסום הפלייליסט של גללגל"צ.

האלבום "אוטוביוגרפיה", שלא כאלבום אוסף שגרתי, כולל את 26 השירים הגדולים של הלהקה בליווי תזמורת של 40 נגנים, עיבודים פומפוזיים, יומרה רבה, אך הגשה משובחת והפקת על בקני מידה מקומיים. האוסף, כידוע, התקבל בברכה על ידי המבקרים והמאזינים, מכר כמות מאוד מכובדת ומילא את האמפיתיאטרון בקיסריה בקלות מעוררת קנאה. ההופעה מאוד סקרנה אותי, אני מאוד נהנה להאזין לאלבום (למרות שהוא אוסף), אפילו שלא ניגנתי אותו רבות בתוכניתי אספסוניק. אך יותר מכל אני מוצא הנאה לראות כיצד הלהקה הגיעה לפסגה יצירתית, כיצד היא זוכה סוף להכרה הרבה שמגיעה לה, וכיצד להקה קטנה וצנועה הגיעה למעמד שכזה מבלי להתלכלך בזוהמת הפרסום, הרכילות וההתבהמות המאפיינת את עסקי המוזיקה שרבים מאתנו מכנים "מיינסטרים".

מבחינתי האוסף אוטוביוגרפיה של כנסיית השכל צריך לשמש אות ומופת להרכבים רבים שפועלים היום בתעשיית המוזיקה האלטרנטיבית המקומית. קול הקמפוס, ואני מרשה לעצמי לדבר לא רק בשמי בלבד, רואה שליחות חשובה מאוד בקידום המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית שנהנית בימים אלו מעדנה של ריבוי הרכבים, הופעות, אלבומים ופרץ יצירתיות עצמאי ומבורך. מבחינה זו, אין ספק שכנסיית השכל לא זקוקה לקול הקמפוס לשם פרסום או יחסי ציבור.  אך כשדרן בתחנה וכאוהב מוזיקה, מבחינתי, קיים מקום רב של כבוד ללהקה הזו מעל גלי האתר שלנו, למרות ואולי על אף ההצלחה. כנסיית השכל יכולים לשמש מודל לחיקוי מבחינת התהליכים היצירתיים שלהם, האמביציה הרבה, חוסר הייאוש, האמונה המלאה במה שהם עושים, הכתיבה בעברית בלבד והעקשנות שלהם לא להיעלם מחיינו. על האיכות והטעם האישי, ניתן מן הסתם להתווכח.

הלהקה עבדה זמן רב על הפרוייקט. האחראי לעיבודים הוא חבר הלהקה עמי רייס (שאף הביא את להקת אלג'יר להופעות עם רביעיית כלי מיתר לפני שנים אחדות) ואין ספק כי המאמץ ניכר בכל אחד מהשירים הן באלבום והן בהופעה. קודם כל, חשוב לציין, העיבודים האלו מאוד גדולים ומרשימים. אולם היכל התרבות בהחלט מהווה מקום ראוי להופעה שכזו. הלהקה נותנת על הבמה את כל מה שיש לה להציע. זה עובד, אך לא כל הזמן ולא לאורך השעתיים וחצי הארוכות (אך לא מייגעות כלל) של ההופעה.

בחלקים החזקים של ההופעה, והיו לא מעט כאלו, הקהל נסחף אל המערבולות הרגשיות של כנסיית השכל. קטעים כמו "קאנה וואחדה", "דברים בלחש" ו"קח שירים" העתיקים, "איך זה מרגיש" ו"תנו לי לשתות" בוצעו בהרבה כוחניות וגרנדיוזיות שלא השאירה את הקהל אדיש, ובערך מאמצע ההופעה כל הקהל בהיכל התרבות כבר היה על הרגליים (מהרגע בו ביצעו את "למיה יש אקדח" ). נקודות התורפה של מופע האוטוביוגרפיה נעוצות בעובדה כי השירים של הכנסייה נוטים להזכיר פעמים רבות האחד את השני, וכך שירים שונים שבוצעו נשמעו בדיוק כמו האחרים שבוצעו קודם לכן. בנוסף, עולה התחושה כי ישנם שירים קטנים וצנועים אשר מאבדים ממשמעותם המקורית או מקסמם הפשוט תחת העיבודים הענקיים הללו. התזמורת לעתים מגבילה את יכולתם של השירים להתפתח ולנסוק מעבר לצלילי כלי המיתר, חטיבת הנשפנים והמקהלה הצעירה. ישנם שירים גדולים מהחיים ועמוסי רגש ועוצמה וישנם שירים שאינם עומדים עמם באותו קנה מידה.

כנסיית השכל מאוד משתדלת לשדר כלפי חוץ כי המעבר מלהקה של ארבעה חברים ללהקה בליווי נגנים כה רבים הוא טבעי ופשוט בשבילה, אך ההפך הוא הנכון. הכימיה המשותפת של החברים אחרי שנים רבות של עבודת צוות ניכרת בכל שיר, אך הליווי העצום, הרמוני, מרשים, יפה ומלודי ככל שיהיה - הוא עדיין משימה שיש ללמוד ממנה. כנסיית השכל יכולים, עם עוד קצת מאמץ, למצוא בדיוק את האיזון בו כלי המיתר נשמעים חזקים ובולטים מתמיד לבין חלקים בהם התזמורת מלווה את הרוק שלהם ברקע. עליהם לחזור אל הביצוע המקורי והצנוע יותר של השירים ולהוריד במספר טונים את הליווי הקלאסי המוגזם לעתים של השירים.

מבחינת השפשוף והמקצועיות - יש להם את זה, ובענק. להחזיק שעתיים וחצי באולם סגור ללא רגע אחד משעמם או דל זו משימה מאוד לא פשוטה. יורם חזן, הסולן, מתקשר יחסית מעט עם הקהל, החברים האחרים כלל לא. הוא יודע לנצל היטב את קולו הגבוה והחזק, לשיר בטון נמוך ולעלות לקרשנדו כוחני, לשיר בקול צלול עם הצרידות הנכונה וכריזמה שלא משאירה מקום לספק. אחרי כל כך הרבה שנים הם מכירים היטב את הקהל שלהם ודואגים לתת החזר מלא להוצאה הכספית הגבוהה על מחיר הכרטיס.

 שאול מזרחי, שהפיק את הפרוייקט, יחד עם החברים מספקים את הסחורה ללא רבב. על אף החסרונות מדובר בארוע מוזיקלי חגיגי, חוויתי ומרגש. קשה לתהות לאן מועדות מכאן פניהם של חברי הלהקה. ברור לכל, כי לאחר פסגה שכזו, המטרה הבאה שעליהם לכבוש תהיה ככל הנראה גדולה אפילו יותר מזו. מבחינתי האישית, הצלחתם הלא מובנת מאליה, מוצדקת ורלוונטית עבור קול הקמפוס ומאזיניה. אני מקווה מאוד כי להקות מקומיות אחרות שאנו מאוד אוהבים בתחנה (כל אחד וההרכבים המועדפים עליו) יגיעו להישגים מכובדים בעתיד, לא בהכרח כאלו, אך לכל אחד יש את שאיפותיו היצירתיות והמקצועיות. רגעי שיא נוספים מההופעה: "פרפרים", השיר הראשון של הכנסייה ששודר ברדיו כאשר חזן היה בעת שמירה בשירותו הצבאי, "השיר מהגן" ו"מיטות חולות" שסיים את ההדרן השביעי (!!) של הלהקה ואת הערב כולו. כולי תקווה כי הכנסייה ימשיכו להופיע בהרכב הנוכחי בחודשים הקרובים. זוהי ההופעה הישראלית הטובה והגדולה שראיתי השנה, אין מקום לספק או תחרות. האקוסטיקה והסאונד המושלם של היכל התרבות משרתים היטב את המטרה וככל הנראה אין מקום אחר בתל אביב שיהיו בו סטנדרטים גבוהים שכאלו להופעה. אני, אישית, מסיר בפניהם את הכובע ומבטיח לנגן את אוטוביוגרפיה בתוכניתי האישית. הם הרוויחו את זה ביושר.

 

כנסיית השכל, אוטוביוגרפיה

היכל התרבות, 26.12.2007, ת"א.

מאת אסף בן קרת.

תגובות

  • הם מדהימים ללא ספק

    אני שומעת אותם שוב ושוב ואז עוד פעם בלי להתעייף כלל.

    לולי, 02-01-2008 04:09