מגזין

פרד ניל - דה גראנד פאפא של הגריניץ' וויליג'

פרד ניל היה האבא הרוחני של כל מי שהסתובב בסצנת הפולק-רוק של הגריניץ' וויליג' ב 1963 -1969. יאיר יונה עורך סקירת אלבומים של אחד הקולות המעניינים בשטח,שההיסטוריה עוד לא עשתה לו את הצדק האמיתי

מאת יאיר יונה. 02-01-2008

תגיות: Fred Neal

פרד ניל - דה גראנד פאפא של הגריניץ' וויליג'

(הערה : המאמר הבא פורסם לראשונה באתר שלי עליו השלום. כשנפל האתר מסיבות טכניות טפשיות לחלוטין, ירד גם המאמר לתהומות הנשיה. אני מקווה שיהיה למאמר הזה יותר נוח בנשיה הזו)

פרולוג

 

הפולק האמריקאי, בשונה ממקבילו הבריטי צמח מתרבות שזלזלה בו - תרבות הביט. למרות מה שנתפס בתקשורת ובדעה הציבורית, הביטניקים האמיתים העדיפו להסתובב עם מוזיקאי ג`אז, ולנטול סמים קשים ושמו את הפולק ללעג. זרם שלם של `ביבופ` צמח, כאשר מיילס דיוויס על תפקיד החצוצרן מהמלין, מוליך אותם איתו לדרך חדשה. מצד שני, כתביהם של ג`ק קרואק, אלן גינזבורג ופיגורות דור `ביט` אחרות השפיעו על רבים מזמרי הפולק המוכרים לנו, בראש ובראשונה - בוב דילן, ויש גם פיל אוקס, טום פקסטון, ג`ואן בעאעאעאז ואחרים. משוררי דור הביט החלו לעקור את מקום מושבם מניו יורק ועברו לקליפורניה. באותו זמן בדיוק, החלה ההתעוררות בגריניץ` ווילג`, הלא היא מקור הצמיחה של הפולק הניו יורקי. בעוד שלפני מה שמכונה ה Folk Revival, תחיית הזרם, היו אמנים כגון שלישיית קינגסטון או וודי גאת`רי שידעו לשיר שירי מחאה ודוכאו ביד רמה ע"י המקארתיזם ונאלצו לרדת לאנדרגראונד, הפופליזציה שאפיינה את תנועת הביט והרוח החופשית שזרמה בתוך החלונות של משאיות הבקר בהם תפס קרואק טרמפים בשיטוטיו - גרמה לתחיה של הזרם, והסרת התדמית של `מוזיקת מחאה` ממנו.

גריניץ` ווילאג`, ממוקמת בדאון טאון של מנהטן, הכילה את ריכוז הפאבים, בתי הקפה והמועדונים הגדול ביותר בכל צפון אמריקה. כולם היו נפגשים בסופ"ש בוושינגטון פארק ומנגנים על הדשא, משוחחים, מעבירים צינגלעך אחד לשני ומתפאננים בשמש. יותר ויותר אינטלקטואלים זנחו את הג`אז ויותר זמרי פולק צמחו. לא היו חבורות, לא הייתה היררכיה מוזיקלית, לא היה זרם חשוב יותר או חשוב פחות - את כולם איחדה המוזיקה, ללא גבולות. כמה שנים אחר כך, תופעה דומה תתרחש בלב ליבה של הפסיכדליה האמריקאית, בכינוסים המונים על מדשאות הייט אשברי בסן פרנסיסקו. הפתיחות המוזיקלית וההרגשה שאין גבולות והכל אפשרי, הגיעה גם למועדונים שאירגנו פעם בשבוע במה פתוחה למוזיקאים חדשים ולא ידועים. במקום היו מסתובבים גם דמויות ידועות יותר שהיוו השראה לרבים מהמוזיקאים המתחילים, אנשים כמו מיסיסיפי ג`ון הארט, האפי טראום, גארי דיוויס,רמבלין` ג`ק אליוט ואחרים.

מבין כל זמרי הפולק שצמחו בסצנה הזו, המשפיע ביותר והמוכר ביותר היה פרד ניל. לדברי הגיטריסט ברוס לאנגהורן (שניגן כמעט בכל אלבום פולק שיצא מהאיזור הזה) - "פרד ניל היה ידוע בשל קולו הפנטסטי - הוא ידע למזג את הגיטרה שלו, הקול שלו והנוכחות הבימתית שלו לכדי תוצאה מרשימה במיוחד. אי אפשר להפריד את האלמנטים שמאפיינים את ניל" . ריצ`י היוונס אמר עליו "אף אחד מהשירים שלו לא היה פולק טהור או רוק טהור". ניל מיזג את כל סוגי המוזיקה האמריקאית, וחיבר את הג`אז לגוספל, לרוק, לקאנטרי אבל מעל לכל, לבלוז המריר. כרבים מבני דורו, לאחר שיטוטים רבים ברחבי ארה"ב, מצא עצמו פרד ניל, צעיר שרמנטי, בניו יורק בווילאג`, בלב ליבה של מהפכה תרבותית שלא ידעו לשים עליה אצבע עדין ולהגדירה ככזו. חמוש בגיטרה 12 מיתרים, קול נמוך מים המלח, חיי בלוז אמיתים והשקפה על מה שקורה מוזיקלית מסביבו, תפר לעצמו פרד ניל את הדרך הבטוחה להיות האמן המשפיע ביותר על הסצנה הזו, להיות המוזיקאי של המוזיקאים, להיות זה שיסעיר עולם לאמנים ספורים שיסעירו עולמות של מליונים בעתיד, להיות זה שיטביע חותם קטנטן בתודעת הציבור הרחב, ויעלם כלעומת שבא כמה שנים אחר כך. השפעתו של ניל הייתה חזקה על כל מי שסבב אותו. ההרכב `קרוסבי, סטילס ונאש" רצו לקרא לעצמם בתחילה Sons Of Neil, רעיון שנגנז ע"י סירובו של ניל עצמו. הג`פרסון איירפליין היו חסידים גדולים ואף נהגו לשיר גרסת קאוור לשיר שלו Another Side Of This Life בהופעות שלהם, כמו כן להזכיר אותו בשירים כמו The Ballad Of You and Me and Pooneil. סיפורו של פרד ניל, הוא השתקפות סיפורו של הפולק האמריקאי מלידתו המחודשת, דרך חישמולו הבלתי נמנע , ההתלהבות הציבורית, ההשפעה הניכרת וההתפיידות החוצה מהזרם המרכזי ופינוי מקומו לטובת הפסיכדליה והלאה.

פרד מי?? 

 

פרד ניל נולד בשנת 1937 ונדד רבות עם אביו בדרכים ובסופו של דבר השתקע בניו יורק בסוף שנות החמישים. כבר ברגע שהגיע החל להקליט שירים בודדים תחת שמות בדוים באינספור לייבלים, ובין היתר כתב שיר אחד לרוי אורביסון Candy Man ולבאדי הולי Come Back Baby. פרד ניל לא נשמע כמו שום דבר אחר, הרבה בזכות קולו הנמוך. להרבה זמרים היה קול נמוך, אבל אף אחד לא היה נשמע כמו פרד ניל, לדבריו של בוב דילן "אף אחד לא שר פרד ניל כמו פרד ניל". מה שנכון נכון. בנוסף לעומקים שהיה מגיע אליהם ניל בשירה שלו, עומקים שיכולים לגרום לתחתוני המאזין לנשור מאליהם, גם כשהיה מגיע לטונים גבוהים יותר, הוא היה עושה זאת במקצועיות. ניל גם ידע לשיר בלוז במתכונת האפלולית שלו. ניל בא לניו יורק והתברג בה בזכות סגנון ה`פולק בתי קפה` שהיה לו, עוד לפני שהתנועה והסגנון האלה קמו ועמדו על רגליהם. ניל צבר לעצמו עדת מעריצים ומעריכים שכללה אנשים כמו דיוויד קרוסבי, ג`ון סבסטיאן (לפני שהקים את ה Loving' Spoonful ), פול קנטנר מהג`פרסון איירפליין, סטפן סטילס, דיוויד בלו ואחרים - כולם עדיין שמות עלומים לחלוטין, חובבנים בתחילת דרכם. מעל הכל, פרד נשמע אמיתי, הטקסטים שהיה שר, מתובלים במרירות עוקצנית המחפשת לעצמה מקום מילוט דרך הריאות הענקיות שלו, הגיעו ללבם של כל מאזיניו וחלחלו עמוק עמוק מכפות הרגליים שלהם והלאה. התמונות שניל צייר אצל מאזיניו נמשחו במכחול שחור חזק דרך סגנונות כמו גוספל, ג`אז, קצת מזרחיות הודית והרבה הרבה בלוז אמיתי. לא היה מקום לטעויות, כשפרד ניל החל לתפוס קצת תאוצה, הוא צמח למימדי האיש הנערץ בכל פינה בווילאג` ומהר מאד בן בית במקומות נחשבים כמו Cafe Wha?. בהופעותיו במועדון זה, ליווה אותו במפוחית צעיר יהודי משכיל, שאותו לא הכרתי, עד ששינה את שמו מצימרמן לדילן וכבש את העולם.  

 אלבום ראשון ושני ב Elektra

בשנת 1964 הוא חובר לזמר ווינס מרטין, והשניים מוציאים ב Elektra, את האלבום Tear Down The Walls ב 65`. התקליט שילב בין שירי פולק מסורתיים לבין שיריו של ניל עצמו. בעוד שפרד ניל שר מתחת לשטיח, ווינס מרטין הצטיין בקול טנור משלים. מרטין היה `קליל` בהגשה שלו בעוד שניל הוא כבד, נסחב כלאחר יום עבודה, אפל ומעושן ונראה כאילו עבר בסביבה אחרי חיסול של שתי בקבוקי בלאק לייבל ונכנס לאולפן כי רצה לראות מה הענינים, אז פתחו לו מיקרופון, אז הוא שר משהו. ניל ומרטין שוטטו בין גזרת הפולק המסורתי וה`קליל` יותר לבין הבלוזיות השוחטת של ניל וכל הקונפליקטים האלה באלבום אחד הניבו אלבום לא רע בסה"כ. נוכחותם של פליקס פפלרדי על גיטרון (מעיין גיטרה מקסיקנית) וג`ון סבסטיאן במפוחית, ושני הזמרים עם 24 מיתרים (כל אחד חמוש בגיטרה 12 מיתרים) היו למעשה חצי דרך בתוך הפולק-רוק כאשר מה שהיה חסר בפועל, זה תופים. האלבום שהתקבל היה אלבום מיין סטרים לחלוטין, הרבה יותר מכל דבר שניל יעשה אחר כך כשיהיה לבד.

בשנת 1965 מקליט ניל בחברת `אלקטרה` שהחתימה כל אמן פולק שנראה היה שיש לו סיכוי טוב להצליח ולהגיד משהו חיובי לעולם (פיל אוקס, טום פקסטון, טים באקלי וכו`), את אלבום הסולו הראשון שלו - Bleecker And McDougal . האלבום הזה כבר נשלט ע"י אופיו של פרד ניל. הוא חתך את כל השירים המסורתיים והתמקד בפן הארטיסטי שלו עצמו ובמה שסובב אותו. בעוד שהפולקיסטים בסביבה עוד שרו שירי שמאל מחאתיים על שלום עולמי, העדיף ניל להתמקד בנושאים יותר פרובנציאלים, כמו בזבוז כספי ציבור על בית כלא עם מזגנים משוכללים. האלבום למעשה פותח פעם ראשונה לקהל הרחב את עולמו הפנימי של ניל באופן מלא ומרמז לבאות שניל יעסוק בבועה שלו עצמו וזה לא יראה אגואיסטי אלא הכי נכון בעולם. כאילו שניל סוחב על גבו את משקל העולם כשהוא עצמו לא יכול להכיל את השק של בעיותיו, והוא הרבה פעמים מוצא את עצמו הולך לאיבוד בתוך בד היוטה הזה (פרטים אח"כ) . אלקטרה שיחררה את האלבום הזה יחד עם אלבומו עם מרטין במסגרת סדרת הריאישיו של אלבומי פולק פנטסטים מהסיקסטיז, בולט לטובה שבהם הוא הריאישיו לשני אלבומיו הראשונים של טים באקלי, ואלה של פיל אוקס, אבל מעל הכל, שני האלבומים של ניל ובמיוחד Bleecker הם אולי הריאישיו הכי טוב שהוציאו אלקטרה בסדרה הזו.  

 המעבר לקפיטול והחישמול

לאחר צאת אלבום הסולו הראשון שלו ב`אלקטרה` ותפיסת מעמד של גיבור תרבות לכל שוכני ביצת הווילאג`, ובמקביל להופעותיו כיחיד ב Cafe Wha?( לעתים, כאמור, בליווי של צימרמן הצעיר), החל ניל להופיע במועדון Night Owl עם ליווי של באזי לינהארט, ועיבודים הדורשים תמיכה יותר רצינית של להקה. פה למעשה החל ניל להדביק בצעדיו הגדולים של המרחק שנשאר מהגדרתו `פולק-רוק`. את מלוא המרחק גמע ניל כאשר חתם על חוזה בחברת Capitol והוצאת האלבום הטוב ביותר שלו Fred Neil, 1967. המעבר לקפיטול עשה לניל טוב, הוא חבר למפיק הנחשב Nik Venet שכבר הספיק להפיק לביץ` בויז כמה וכמה להיטים. בנוסף לעבודתו עם הביץ` בויז, עסק וונט בחומרים פחות מיינסטרימים ויותר חלוצים ונסיונים כמו ההרכב הפסיכדלי Mad River, שאולי היו מתקבלים בזרועות פתוחות לאחר יציאת סג`ט פפר, אבל דאז הם היו בהחלט ביזארים. וונט עשה לפרד ניל מה שעשה ג`ו בויד לג`ון מרטין ב`סוליד אייר` - לקח את יסודות הבלוז והג`אז שהיו קיימים אצל היוצר, יחד עם גוון הקול וההגשה הייחודים, חיבר אותם ללהקה וסאונד נכון והוציא מהם את המיטב שהם לא ידעו שקיים אצלם. האלבום נפתח עם אחד מלהיטיו הגדולים של ניל The Dolphins (שזכה לביצוע יפהפה במיוחד באלבום ההופעה של טים באקלי). כבר עם פתיחת האלבום יש לנו את הצהרת הכוונות של ניל. את מקום הגיטרה האקוסטית הפשוטה והפולקיסטית תופסת גיטרה עם אפקט טרמולו ודיליי, תופים ובס. מעל הכל כמו מנצח על תזמורת נמצא קולו של ניל שמשתלח ונכנס  לסדק שנשאר פרוץ וממלא אותו בגבס שחור משחור. שיר קינה לאהובה, שזור בהשתוממות מעולם הדולפינים. עולם הדולפינים אגב, הוא נושא שיעסיק את ניל מאד שהקדיש את חייו להצלתם והופיע בהופעות צדקה למען המטרה ופתח קרנות ודאג להזכיר דולפין בכל פעם שנשאל מה השעה. I've been searchin' for the dolphins in the sea, and sometimes I wonder do you ever think of me ? שואל ניל בכאב לב . ניל נע באלבום הזה בין כאב על המציאות לבין מחאה שקטה שלה. הוא לא מתפרץ ולא צועק ובסה"כ חוזר לאלמנט ה-שירה-לאחר-לילה-של-שתיה. גישתו היא `תעזבו אותי בשקט, ותנו לי להתלונן` .הוא לא ישנה את העולם, הוא רק בנאדם. דאגותיו הם דאגות של איש מהיוםיום והוא לא מבקש לטרוח בעניינים פוליטים, כמו למשל בשיר The Bag I'm In הוא שר "שרפתי את אצבעותיי בספל הקפה, הטוסט קר ומיץ התפוזים חם, אני צריך להתחיל מחדש אבל את יודעת שלא כדאי, אותו דבר קורה שוב, כי זו הצרה בה אני נמצא" . השיר הזה, לחובבי הפסייח בינינו זכה לגרסה עצבנית במיוחד ומעולה באלבום הבכורה של H.P. Lovecraft . ניל ממשיך בבעסה הקטנה שלו שאולי מתגמדת לנוכח האיום של המלחמה הקרה או צרות וויטנאם, אבל היא ממלאת את עולמו, הוא לא מוצא את מקומו בעיר ורק מבקש לברוח (מוטיב חוזר בשיריו), כמו לדוגמה באחד הקטעים הטובים באלבום Ba-De-Da . באלבום מתחבא השיר שהפך להיות ה-הליט של האלבום - Everybody's Talkin . השיר, מוכר לעולם בגרסתו המהירה יותר של הארי נילסון שהוקלטה לפסקול הסרט `קאובוי של חצות` ואף זכתה בפרס על כך, שם את פרד ניל על המפה ולנצח יהיה הסממן הבולט של ניל. מלות השיר "כולם מדברים עלי, אני לא שומע מה הם אומרים, הם רק הדים בראש שלי" מבטא במפורש את המודעות של ניל למעמדו ככוכב פולק, שהרצון והעניין שלו להיות כוכב פולק פשוט לא מענינים אותו. הדברים חולפים על פניו וניכר שהיה מעדיף שמיץ התפוזים שלו יהיה קר באמת, על פני העובדה ש`בוב דילן ניגן איתו מפוחית והעריץ אותו`. בנוסף, מבטא ניל את הרצון שלו להמלט משאון העיר I'm going where the sun keeps shining, through the pouring rain, going where the weather suits my clothes. אבל היות והסרט יצא רק שנתים לאחר צאת האלבום הזה, השיר לא זכה לתשומת לב מיוחדת ופרד ניל נשאר עדיין המוזיקאי של המוזיקאים, פרובנציאלי למוות בעיר הגדולה. האלבום נחתם בצורה מפתיעה ומהפכנית למדי, ב 8 דקות של ספק ג`אם, ספק פסיכדליה, ספק ראגה-רוק, ספק מה-זה-אמור-להיות, שכבות על שכבות של גיטרות 12 מיתרים, מפוחית ומקצבים מעניינים. מאד מענין בדקותיים הראשונות, אחר כך מתחיל להיות קצת מפרך.  

אלבום שני בקפיטול 

 

כל אמן אחרי אלבום שני כה עשיר ומעניין מבחינה עיבודית, ואחרי מה שמסתמן להיות להיט שנתים אחר כך ולאחר תפיסת מעמד מאד נחשב בסצנת הפולק כאשר כל מעריציו כבר, ברור שחייב לזכות בהכרת הציבור. אבל פרד ניל הוא לא איש רגיל. בדומה לארת`ור לי, הוא מבקש להשאר בסצנה שכבר מכירים אותו, מסרב לנדוד בסיבובי הופעות ולצאת מהעיר הגדולה, וזאת לאחר ששפך אינספור מלים על התיעוב והייאוש שלו מהעיר הגדולה. ודומה כי ניל מנסה לירות לעצמו ברגל ההצלחה, אחרת אי אפשר להסביר את האלבום התמוה שיצא אחרי "פרד ניל" -Sessions שיצא באותה השנה. ניל של `סשנז` מציג שבעה שירים בלבד, בעיבודים מאד משוחררים בהשוואה לאלבום הקודם עם העיבודים ההדוקים. שומעים דיבורים בין השירים, בחירת השירים לא צפויה, שלושה שירים הם בני מעל שבע דקות ובכלל האווירה הכללית שנוטפת מהאלבום היא של ג`ם סשן, שם האלבום מצדיק את אופיו. דומה כי האלבום התחיל בתור משהו מאד טוב והלהקה המלווה הכניסה את הפן שלה לאלבום בצורה מצויינת, הכתיבה של ניל נשארה מעולה אבל פתאום משהו קרה והאלבום שוחרר הרבה לפני הזמן, תחושה של יהלום שלא מלוטש בכלל וצריך לקלף ממנו אלפי שכבות כדי להגיע לעיקרו אם כי יש נקודות שבהן הוא נוצץ למרחקים. השיר הפותח את האלבום Felicity שהוקדש לפליסיטי ג`ונסון, זמרת פולק בריטית הוא אחד השירים היפים ביותר של ניל. עצוב ומלנכולי כמו שרק הוא יכול להיות, הוא פונה ספק לאהובתו וספק לעולם כקונספט כללי Even though rain my fall, somewhere the sun will shine, מלודיה כובשת כמו שניל כבר הראה שהוא יכול ב`דולפינים`. השיר יצא כסינגל יחד עם השיר Please Send Me Somebody To Love של פרסי מייפילד, שזכה לעיבוד בלוזי מבריק ומרתק. ניל לא מפחד להשבר גם כאן ומוציא את כולו החוצה, הייאוש והדיפרסיה שלו ענקיים, אבל הוא לא מדכא, הוא לא מעציב כמו שניק דרייק מעציב. הוא מצדיק את הפראזה `מלנכוליה אהובתי` ומוצא את הטעם המתוק בשוקולד המריר . ברגע שהוא מגיע ל Merry Go Round, ניל מעצב את האלבום לכיוון מסוים, הרבה יותר איטי, שקט ומהורהר. מזכיר שיחותיו של ג`ים מוריסון עם המיקרופון ב American Prayer, דומה כי ניל נמצא לבד באולפן ופתחו לו מיקרופון וביקשו שיידבר. מיהי היד הנעלמת מאחורי זה ? אנשי אלקטרה. מי מספק את המלנכוליה ? פרד ניל. מי נשבה אחרי זה כמו כלבלב אחרי נקניקיה בסרט מצויר ? אנחנו. הוא משלב את השיר המסורתי In The Pines (שנודע שנים אחר כך כ Where Did You Sleep Last Night) בביצוע האנפלאגד של `נירוונה`. המלמולים של ניל וההשתפכות שלו כאילו הוא לבד בעולם ואנחנו מקשיבים כבדרך אגב יכולים להיות טרחנים בצורה קשה עד שבשלב מסוים ירצה המאזין לזרוק את הסטריאו מהחלון, או שהם יכולים להיות רותמים והוליך את המאזין לתוך העולם של ניל. עולם שאפשר לסכמו במשפט אחד שהוא אומר Mama, aren't you sorry I'm your son? .  

סוף הדרך 

 

שנת 1969, הוציאה `קפיטול` מחדש את אלבומו הראשון איתם Fred Neil תחת השם Everybody Talkin לאחר הצלחת השיר בגרסה של נילסון, ובשנת 1971 הוציא פרד ניל את אלבומו האחרון בלייבל - The Other Side Of This Life . אלבום שחציו הופעה חיה, וחציו כל מיני קטעים שנשארו על רצפת חדר העריכה ולא נכנסו לאלבומים האחרים שלו. האלבום הזה הוא מעין סיכום עגום בחלקו לקריירה שהייתה יכולה להיות הרבה יותר מרשימה מבחינת פרסום ותהילה גדולים יותר. למרות שהגרסאות החיות ללהיטים כמו The Dolphins, The Bag I'm In, Everybody Talkin ואחרים, הם גרסאות מצויינות ומביאות את תחושת הפאבים האפלולים מתחת לאדמה בהם ניגן ניל, וברגע שמתחילות מחיאות כפיים אחרי שמציגים אותו על הבמה, זה עוד יותר מקרב את המאזין לנוכחות הפיזית שלו בקהל, כך שנשמע כאילו אנחנו באמת שם והוא שר בשבילנו.

שלושת האלבומים של ניל בחברת `קפיטול` יצאו במלואם, בתוספת קטעים שלא שוחררו וסינגלים ועוד כל מיני תופינים (חלקם שוים ביותר, חלקם על תקן נחמד-שיש-בבית), באלבום הכפול The Many Sides Of Fred Neil שיצא ב 1998. האלבום הזה מומלץ במיוחד כיוון שהוא מעניק הזמדנות להציץ לעולם של ניל בצורה המושלמת ביותר, השלמה ביותר, כשהיה בתקופה הפורה והמרתקת ביותר שלו. בנוסף לאוסף הכפול, יצאו בשנה האחרונה שלושת אלבומיו גם על גבי דיסקים וגם על גבי ווינילים מפנקים של 180 ג' וריח של חדש. וזה מומלץ.

ניל פרש מעולם המוזיקה לאחר צאת אלבומו The Other Side Of This Life ופרש לחיי משפחה, כאשר הוא ממשיך להופיע כאמור באירועי צדקה והתרמה למען הדולפינים ובעיקר ממשיך לחיות בחשיכה שהוא עצמו יצר לעולם שלו. פרד ניל נפטר באופן מפתיע ב 2001, מוות טבעי. הגיע בשקט, הלך בשקט. ככה זה בפולק.  

תגובות

  • איזה כיף!

    עוד טקסט משובח מבית היוצר של יאיר. בדיוק נזכרתי ב Everybodys Talkin אתמול, ועכשיו אני רואה את זה! תענוג.

    ברק, 03-01-2008 10:50

  • תענוג

    כתבה מעולה, כיף לקרוא. אגב, ממש לא מזמן מצאתי גרסה אחרת, לא רעה לשיר THE PINES מאת John Baldry שעונה לשם - BLACK GIRL והוקלטה בשנת 71. כך שביחד עם זו של נירוונה, דיי מוצו כל האפשרויות לשמו של השיר...

    גיל מטוס, 04-01-2008 22:05

  • כתבה מרתקת

    דנה, 05-01-2008 06:29