מגזין

מי אמר שג'יימס בראון מת

לפני שנה ויום ג'ימס בראון נפטר, האלבום Payback הוא אחד השיאים שלו ושל המוזיקה בכלל, גלית גרינר נותנת ריספקט למי שהצליח להמציא את המוזיקה מחדש

מאת גלית גרינר . 26-12-2007

תגיות: אלבומים, James Brown

מי אמר שג'יימס בראון מת

לפי שנה ויום ג'יימס בראון מת. הקטע הוא שכשאני שומעת את הקול שלו הוא נשמע כל כך חי שמדי פעם אני מסובבת את הראש קלות הצידה כדי לבדוק אם הוא במקרה מאחורי, קפץ לביקור. בפעם האחרונה שבדקתי (בערך לפני שנייה) הוא לא היה, אבל הרוח שלו כן, וככה זה יהיה תמיד.

הרוח שלו תחיה דרך המוזיקה שלו. הרוח שלו תשמח אותי, תרגש אותי כמו שקול ומקצב של אף אחד לא יכול. התחינות, התפילות, החיוך, קביעת העובדות, הריקודים, הצרחות, הטירוף, שיגעון החושים שהוא יכול להכניס אותי אליו. כל זה יישאר בי תמיד. הקול שלו צף באחורה של הראש שלי כשאני צריכה מישהו שירים לי את המצב רוח או פשוט כשאני שמחה מטבעי והוא פשוט מוסיף תבלינים. אני לא צריכה לשמוע את הדיסק שלו, אני פשוט שומעת אותו.

היה לי מאוד קשה לבחור על איזה אלבום לכתוב. האלבומים המוקדמים שלו מרגשים אותי ומחזירים אותי לסרט שחור לבן, שמגולל את סיפורם של זוג צעיר שאוהב וכל הבלגן שמסביב לזה, עם סוף מתוק וטוב כמובן. כאן הוא ביטא ויצר את הנשמה שלו ולקח את הסול למקום שממנו אין חזרה. לקראת סוף שנות ה- 60' הוא המציא את ה- Funk והכניס חיים וגרוב וקצב לכל מה שהוא נגע בו. התשוקה שלו קשה לתיאור במילים אבל הקול שלו והנוכחות שלו פשוט מחזירים אותי לחיים וצובעים אותם בצבע של כוח ועוצמה, אם יש כזה דבר, בצבע של שמחה שאין לה סיבה וזה מה שהופך אותה להכי אמיתית ולכזאת שלא מסתיימת. 

ה- Payback של בראון יצא בשנת 73' ולמעשה חותם את הגדולה של אדם אחד, אדם עם חזון ומרץ פנימי שחייב להתפרץ. היו לו כמה יציאות אח"כ, אבל ה- Payback הוא אלבום מלא בבראון האמיתי, משוחרר, הסגנון שלו ולא שום דבר אחר. אז נכון שהוא לא עשה את זה לבד והנגנים שליוו אותו סבלו לא מעט מההערצה העצמית שלו, אבל איפשהו נראה לי שהיה קל לסלוח לו. היה לו חזון והוא פשוט רצה להגשים אותו.

האלבום כולו מפוצץ בעוצמה של בראון. במנהיגות שבו, ביצירתיות הבלתי נגמרת שנוזלת מכל צליל, בעומק שבו, בחמלה שבו, בסליחה שלו לעצמו, בחולשות שלו. בראון עומד בראש כמו תמיד ונותן show בלתי נשכח. קטעים ארוכים ומשוחררים, שמשחררים אותי.   

אני לא יודעת מה היה חלום הילדות של בראון אבל נראה לי שהוא הגשים אותו. הכוח שלו והאמת שבו כשהוא שר יוצרת בי קנאה. קנאה כלפי אדם שלא שכח את הילד שבו, נתן לו יד כנער, כבחור ואח"כ כגבר ופשוט עשה את מה שהוא הכי אוהב לעשות, לשיר מהנשמה שלו על הנשמה שלו. השירים שלו קרובים אליו כי הוא עושה את מה שהוא מאמין בו. הוא לא עמד מבחוץ והמציא נוסחא מצליחה, הוא עשה את מה שהוא היה חייב נפשית לעשות והצליח.

ה- Payback לוקח אותי למסע ארוך ושולח אותי לנבור בעצמי, לנסות להיזכר מה היה חלום הילדות שלי, מה הכי אהבתי, מה היה החזון שלי. המוזיקה והקול של בראון נכנסים לי היישר ללב, מכאיבים ומרפאים, ממלאים אותי. אח"כ הם עוברים לזיכרון. אני מנסה להיזכר איפה עזבתי את אותה היד של ילדה שהיו לה חלומות, שלא היו לה חסימות, שהייתה בוגרת אבל לא עצורה, שהייתה אמיתי ומנסה להגיד לי כל הזמן, מבפנים, פשוט קחי אותי.

ג'יימס בראון וה- Payback שלו נותנים לי אומץ, mind power ותשוקה עזה להוציא החוצה אמת שבחרתי לשכוח. 

תגובות

  • לוקח אותי למקום...

    הכתיבה שלך לוקחת אותי למקום של חשיבה על עצמי וזה אומר שהכתבה מעולה ושגם האלבום של ג'יימס מעולה...ישר כח!!!

    המאמן הבא, 27-12-2007 05:43

  • או יה

    בני, 27-12-2007 07:34

  • מרגש

    דנה, 28-12-2007 12:55

  • מעורר תשוקה

    אני ל מכירה אותו כל כך טוב אבל הכתבה המלאת הערצה והערכה שלך עשתה לי חשק אמיתי לשבת ולשמוע אותו.

    חגית, 30-12-2007 04:02

  • כתבה מרגשת ונוגעת

    איזה יופי, ג'יימס מחייך בשמיים

    אשקו, 04-01-2008 08:19